<h1>פירוש ר"ש משאנ"ץ</h1>
<h2>דף ב.</h2>
[ויקרא א' ד'] וסמך ידו, לא יד בנו ידו לא יד עבדו ידו לא יד שלוחו. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פ"ד ה"ב]. ידו ולא יד בנו ולא יד עבדו וכו'. בפרק שתי מדות [מנחות צ"ג ע"ב] מצריך להו, והתם תני ולא יד אשתו ולא קתני ולא יד בנו והכא לא קאמר לא יד אשתו. וקאמר אי כתב רחמנא חד ה"א למעוטי עבד דלאו בר מצות הוא אבל שלוחו אימא ליסמוך, ואי אשמעינן הני תרתי דלאו כגופו אבל אשתו דכגופו אימא ליסמוך צריכא. וארבעה וסמך כתיבי, חד בעולה ושלשה בשלמים בדבר שנידר ונידב. וי"ל הכא חשוב בנו דכגופו למ"ד יורש סומך, ואפי' למ"ד יורש אינו סומך מ"מ אמרינן דהוה כרעא דאבוה לכמה מילי. וא"ת ותיפוק ליה דבסמיכה כתיב בני ישראל ולא נשים. וי"ל דהוה ס"ד בקרבן בעלה כיד בעלה הוא. עוד קשה כיון דתנן בפ"ב דמגילה [כ' ע"ב] כל היום כשר לסמיכה ולשחיטה אלמא ביום ולא בלילה, א"כ הוי לה סמיכה מצות עשה שהזמן גרמא אמאי צריך למיכתב קרא אחרינא למעוטינהו מסמיכה. ונ"ל משום דרבינהו לשחיטה דנשים שוחטות [כדאיתא רפ"ג דזבחים] אפילו בקדשי קדשים אימא איתנהו נמי במצות סמיכה דהא הקיש סמיכה לשחיטה בזבחים [ל"ג ע"א] ובמגילה [שם], קמ"ל.
ואם המר ימיר [ויקרא כ"ז י'], לרבות את האשה. ואם המר ימיר לרבות את היורש. [תורת כהנים בחוקותי פ"ט ה"ו]. לרבות את האשה. בריש תמורה [ב' ע"א] קאמר ור"מ דאמר יורש מימר מ"ט, אמר לך אם המר ימיר לרבות את היורש. ולר' יהודה, מהאי קרא נפיק ליה לרבות את האשה. ור' מאיר אשה מנא ליה, נפקא ליה מוי"ו דואם המר ימיר. והכא על כרחין כר' מאיר, אלא שמהפך דרשא מדהתם.
אם המר ימירנו [ויקרא כ"ז ל"ג], לרבות את האשה. ואם המר ימירנו לרבות את היורש. [תורת כהנים בחוקתי פי"ג ה"ד]. אם המר ימיר לרבות את האשה. פי' אע"פ שכל הפרשה נאמרה בלשון זכר. [ו]אם המר ימיר לרבות את היורש. פי' שאם הקדיש אביו קרבן ומת ובא בנו והמיר בו מומר, ואע"פ שאין אדם ממיר בקרבן שאינו שלו דכתיב והיה הוא ותמורתו מה הוא אין קדושה חלה עליו [אלא] בבית בעלים אף תמורתו בבית בעלים, הכא גבי יורש כקרבן דידיה דמי ואינהו נמי מיכפרי בגוויה. ור' מאיר קתני לה, ומפרש טעמא מהכא בתמורה פר' קמא. ור' יהודה פליג עליה ואמר יורש אינו ממיר, ומפרש טעמא התם משום דקסבר יורש אינו סומך על קרבן אביו מאי טעמא תלתא קרבנו כתיבי בסמיכה דשלמים וחד מינייהו למעוטי קרבן אביו וילפינן תחלת הקדש מסוף הקדש תחלת הקדש תמורה סוף הקדש סמיכה, דתכף לסמיכה שחיטה, מה סוף [הקדש] אין היורש סומך אף תחלת הקדש אין היורש סומך וממיר. אבל ר' מאיר סבירא ליה דיורש סומך ויורש ממיר. יורש ממיר מהאי קרא יורש סומך דיליף סוף הקדש מתחלת הקדש. ואיתא להא מילתא כולה בריש תמורה [ב' ע"א]. [פירוש הראב"ד מכת"י]. אם המר ימירנו לרבות את האשה. אע"ג שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, התם בעונש השוה הכתוב בכל, אבל בתמורה לאו השוה בכל הוא, דתנן [תמורה י"ג ע"א] אין השותפין עושין תמורה, ס"ד אשה נמי לא תתחייב, לכך צריך לרבויי לה. ל"א דס"ד תמורה לאו שאין בו מעשה הוא ואשה לא תתחייב, כך מפרש בריש תמורה [ב' ע"ב]. ואם המר ימירנו לרבות את היורש. מוי"ו דריש, ובריש תמורה איפכא ואשה הוא דקא מרבה לה מוי"ו, והכא אליבא דר' מאיר דאמר יורש ממיר, ור' יהודה אומר דיורש אינו ממיר והתם מפרש טעמייהו.
<h2>דף ו:</h2>
[ויקרא א' ג'] תמים יקריבנו, תמים יקדישנו. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פרשה ג' הי"ב]. תמים יקריבנו תמים יקדישנו. פירוש שהרי עדיין לא נשחט הילכך האי יקריבנו על כרחך יקדישנו קאמר. ובפרשת אמור נמי הכי דרשינן כל אשר בו מום לא תקריבו אם בל תשחטו הרי אמור למטה אלא מה ת"ל לא תקריבו לא תקדישו, ומהתם בלאו מהכא בעשה. [פירוש הראב"ד מכת"י]. תמים יקריבנו תמים יקדישנו. ותני בפ"א (דתמיד) [דתמורה] המקדיש בעל מום למזבח עובר משום חמשה שמות משום בל תקדישו ובל תשחטו ובל תזרקו ובל תקטירו כולו ובל תקטירו מקצתו, וה"ק איכא נמי עשה.
[ויקרא כ"ב כ"ב] ואשה לא תתנו מהם, אלו החלבים. לא תתנו אין לי אלא כולם מנין אף מקצתם, ת"ל מהם אף מקצתם. על המזבח זה הדם. לה' לרבות שעיר המשתלח. [תורת כהנים אמור פ"ז ה"ד]. ואשה אלו החלבים. אין לי אלא כולם, פירוש כי לשון אשה משמע כל הראוי לאישים והוא החלב כולו. מקצתם מנין ת"ל לא תתנו מהם, וזהו שאמרנו למעלה [פרשה ז' ה"ה] שעובר משום בל תקטיר כולו ומשום בל תקטיר מקצתו. ואי קשיא לך וכי האוכל חתיכה גדולה של חלב בבת אחת בהתראה אחת עובר עליה משום בל תאכל כולו ומשום בל תאכל מקצתו ויהא חייב על כל זית וזית. ואי אמרת דבזה אחר זה עסקינן הכא ובשתי התראות, א"כ מאי כולו ומאי מקצתו דקאמר במקצתו נמי משכחת לה תרי ותלתא לאוי דהא אי אתרו ביה על כל זית וזית לקי אכולהו. אלא לעולם בבת אחת ובחדא התראה דקאמר דלקי תרתי משום כולו ומשום מקצתו משא"כ בחלב ודם ושאר איסורין, מ"ט דחלב ודם בין לזית אחד בין למאה זיתים חד לאו הוא דכתיב אבל הכא אע"ג דחד לאו נמי הוא כיון דפרט בהו רחמנא בכולן ובמקצתן וכתביה ללאו בי מצעי הוה ליה כמאן דכתיבי בהו תרי לאוי. ובתמורה פרק קמא [ז' ע"ב] פליגי ביה אביי ורבא אי לקי אתרוייהו או לאו משום דהוה ליה לאו שבכללות, ואיתותב אביי דסבר אין לוקין. [פירוש הראב"ד מכת"י]. ואשה אלו החלבים. אין לי אלא כולם דאשה משמע כל הצריך לאישים והוא החלב כולו. מקצתו מנין ת"ל לא תתנו מהם. והיינו דאמרינן לעיל עובר משום בל תקטירו כולו ומשום בל תקטיר מקצתו. והכא אינו דומה לאיסורין דעלמא שאם אכל חתיכה של חלב בין גדולה ובין קטנה אינו חייב בהתראה אחת אלא מלקות אחת, דהתם ליכא אלא לאו אחד, אבל הכא כתיב לאו שלו בין על כולו ובין על מקצתו לומר לך שחייב על כולן וחייב על מקצתו ודמי כמו שכתובים שני לאוין. ובפרק א' דתמורה פליגי אביי ורבא אי לקו אתרוייהו משום דהוי לאו שבכללות. זו זריקת הדם, שאם זרק דם בעלי מומין עובר. לרבות שעיר המשתלח, שאם הקדישו בעל מום עובר. וצריך לרבוייה משום דכתיב ואשה לא תתנו מהם והאי אינו עולה לאישים, קמ"ל כיון דמרצה כאישים הוא עובר נמי עליו.
אוציא הקדש בדק הבית שאינו בא אל אהל מועד, ולא אוציא את הרובע ואת הנרבע והמוקצה והנעבד והאתנן והמחיר והכלאים והטרפה ויוצא דופן ובני יונה שעבר זמנם ובעלי מומים קבועים, ת"ל [ויקרא י"ז ד'] להקריב הכשירים ליקרב, יצאו אלו שאין כשירים ליקרב. או יכול אוציא פר החטאת ושעיר המשתלח, ת"ל לה' המיוחדים לשם יצאו אלו שאין מיוחדים לשם. [תורת כהנים אחרי פרשה ו' ה"ז]. אוציא הקדש בדק הבית שלא בא לפתח אהל מועד ולא הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד ואתנן ומחיר וכלאים וטריפה ויוצא דופן וכו', פירוש אוציא קדשי בדק הבית שלא באו לפתח אהל מועד מעולם ולא אוציא הרובע והנרבע וכו' שבאו מתחלה לפתח אהל מועד ואח"כ נפסלו, ת"ל להקריב וכו'. ואי קשיא לך והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. הא מילתא מקשה לה בזבחים פרק בתרא [קי"ד ע"א] בשלמא רובע ונרבע דאקדשינהו והדר רבעינהו פי' ועל ידי מעשה יכול אדם לאסור דבר שאינו שלו, אלא מוקצה ונעבד הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ומתרץ בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הוא, הילכך רובע ונרבע מוקצה ונעבד אתנן ומחיר פסולין דהוי להו דבר ערוה וע"ז, כלאים ויוצא דופן בולדות קדשים וכבר באו לפתח אהל מועד ע"ג אמן ואפ"ה פסולין והשוחטן בחוץ פטור, וקסבר ולדות קדשים בהוויתן הן קדושים ואיוצא דופן קאי וכשהיו תחלה בעולם בפסלות היו משו"ה לא חזו בפנים, דאילו סבר במעי אמן הן קדושים אע"פ שיצאו דרך דופן לא היו נפסלין מקדושתן שלא אמרה תורה כי יולד פרט ליוצא דופן אלא בבהמת חולין שילדה דרך דופן שהולד אינו ראוי לקדשים אבל בולדות קדשים שכבר קדשו במעי אמן שוין לכל קדושת אמן, כדאמר' בתמורה פ"ק [י"א ע"א] השוחט את החטאת ומצא בה עובר בן ארבעה חי תני חדא נאכל ליום ולילה ואינו נאכל אלא לזכרי כהונה ואינו נאכל אלא לפנים מן הקלעים, ותניא אידך נאכל לעולם ונאכל לכל אדם ונאכל חוץ לקלעים, ואמרינן התם דבהקדישה ואח"כ נתעברה פליגי דתנא קמא סבר ולדות קדשים ממעי אמן הם קדושים ותנא בתרא סבר בהוויתן. שמעינן מינה דאפי' בולד חטאת כי סבירא לן ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים כל קדושת אמן חלה עליהן, הילכך אפשר לומר דכי הדר נפיק דרך דופן תו לא מיפסיל בה שהרי השוחט את החטאת ומצא בה ולד אין לך יוצא דופן גדול מזה ותו לא מידי. וכי האי מילתא נמי איתא במסכת נדה פרק יוצא דופן [מ"א ע"א] וכולהו אזלי בחד טעמא. [פירוש הראב"ד מכת"י]. ולא אוציא הרובע והנרבע המוקצה והנעבד ואתנן ומחיר וכלאים וטריפה ויוצא דופן וכו', שאלו באין מתחלה לפתח אהל מועד וראויין הן לקרבן אלא שנפסלו לאחר כן, ת"ל להקריב. ובזבחים בפ' בתרא [קי"ד ע"א] קאמר בשלמא רובע ונרבע דאקדשינהו והדר רבעינהו, פי' שנעשה בהן מעשה, אלא מוקצה ונעבד הא אין אדם מקצה דבר שאינו שלו, ומשני בקדשים קלים ואליבא דר"י הגלילי דאמר ממון בעלים הוא. והשתא רובע ונרבע מוקצה ונעבד נפסלים משום דבר ערוה וע"ז, אלא אתנן ומחיר וכלאים וטריפה ויוצא דופן וכו' בולדות קדשים וקסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושים, כך גרסינן לה התם. ויש לפרש דלא נקט [ע"ש בתוס'] בהוייתן הן קדושים אלא משום אתנן ומחיר דלא אפשר במעי אמן להיות קדושים, שהרי כשהקדיש הבהמה ונתעברה ונתן העובר לאתנן ומחיר אינו נפסל דלאו דידיה, אבל אי בהוייתן הן קדושים אין קדושה חלה עליהן עד שיוולדו וכשנותנן הוי עליהן שם אתנן ומחיר. אבל כלאים ויוצא דופן משכחת ליה בכל ענין דכשהן במעי אמן ראויין הן לבוא אל פתח אהל מועד אגב אמן, וכשיצאו נפסלו ממילא. עוד קשה אמאי צריך למעט קרא אתנן ומחיר כלאים ויוצא דופן שהרי הם חולין גמורים, כדמוכח בפ' כיצד מערימין [תמורה כ"ד ע"ב] גבי ילדה טומטום ואנדרוגינוס רשב"ג אומר אין קדושה חלה עליהן וקאמר בגמ' דקסבר בהוייתן הן קדושין [ע"ש בתוס']. ואין לומר דנהי דאין קדושים מ"מ פדיון הם צריכין וס"ד דליחייב עליהן בשוחטן בחוץ ולכך צריך קרא למעוטי, אין לומר כן דאמרינן בתמורה בפרק אלו קדשים [י"ט ע"ב] מגו דנחתא עלה קדושת דמים נחתא עלה קדושת הגוף וצריכה רעייה גבי מקדיש נקבה לאשם, מכלל דטומטום ואנדרוגינוס דאין צריכין רעייה אפילו פדיון לא צריכי. ולא אוציא פרת חטאת. פרש"י (בפ"ח) בפ"א דתמורה [עי' תוס' שם ו' ע"ב] דל"ג פרת חטאת שהרי אינה ראויה לבוא לפתח אהל מועד כדתנן [זבחים קי"ב ע"א] פרת חטאת ששרפה חוץ מגיתה. וכן שעיר המשתלח שהקריבו בחוץ פטור שנאמר ואל פתח אהל מועד לא הביאו כל שאינו ראוי לפתח אהל מועד אין חייבין עליו בחוץ, והתם [קי"ג ע"ב] פריך מברייתא דהכא דמשמע בה שראוי לבוא אל פתח אהל מועד אלא דממעט להו מלה', ומסיק ומשני כאן קודם וידוי שהיה ראוי לפתח אהל מועד אבל ממעטינן לה שאינו להקרבה לה', ולאחר וידוי ממעטו שכבר אינו ראוי לבא לאהל מועד, אבל קודם הגרלה חייב עליהן דאמרינן בפ' שני שעירים [יומא ס"ב ע"ב] אם שחטן בחוץ עד שלא הגריל עליהן חייב הואיל וראויין לשעיר הנעשה על המזבח החיצון אבל לא למזבח הפנימי שעדיין מחוסר הגרלה. וברייתא דהכא מייתי בפרק בתרא דזבחים [שם] ובפ' שני שעירים [ס"ג ע"ב] ובפ"א דתמורה [ו' ע"ב].
<h2>דף ז.</h2>
ומנין שינהגו בתמורה, ודין הוא נאמר הבא עולה ונאמר הבא תמורה מה עולה כל הפסולין האלו נוהגין בה אף תמורה כל הפסולין האלו נוהגין בה. לא אם אמרת בעולה שאין קדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע, תאמר בתמורה שקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע והואיל וקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע לא יהו כל הפסולין האלו נוהגין בה, ת"ל אם עולה לרבות את התמורה. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פרשה ג' הלכה ג'—ד']. תאמר בתמורה שהקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע, פירוש לומר שאינה יוצאה לחולין ליגזז וליעבד. ובתמורה [ט' ע"א] נפקא לן מקרא דכתיב ולא ימיר אותו טוב ברע רע מאי ניהו בעל מום וכתיב ואם המר ימיר והיה הוא ותמורתו [יהיה קדש] אלמא רע בשעת תמורתו קדש גמור הוא, אבל בקדשים בעינן שיהא טוב מעיקרו כדכתיב לא ימיר אותו טוב וכו' ואם המר ימיר וגו'. וא"ת והא כתיב או רע בטוב אלמא רע נמי עושה תמורה כקדש גמור, התם כיון דכתיב בטוב דקרא יתירא הוא שדייה על רע דסמיך ליה לומר רע שהיה טוב מעיקרא עושה תמורה ואי לא לא. [פירוש הראב"ד מכת"י]. לא אם אמרת בעולה שכן אין קדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע, כדתנן בתמורה פ' יש בקרבנות [ט"ז ע"ב] חומר בתמורה שהקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע ואינה יוצאת לחולין ליגזז וליעבד פי' ואפילו נפדית, אבל אם הקדיש בעלת מום לעולה יוצאת בפדיון לחולין ליגזז וליעבד. ואמרינן נמי פ"א דתמורה [ז' ע"א] דבעל מום מעיקרו דיקלא בעלמא הוא. תאמר בתמורה. שקדושתה רגיל לחול אפילו על דבר פסול.
<h2>דף ז:</h2>
[ויקרא כ"ב כ"ג] נדבה תעשה אותו, לבדק הבית. מנין אף לנדר ת"ל ולנדר. יכול על המזבח ת"ל לא ירצה. אין לי אלא נדר לנדבה מנין, ת"ל ולנדר ולנדבה לא ירצה. רבי אומר ממקומו הוא מוכרע שנאמר ולנדר לא ירצה, ואיזה הקודש מרצה זה קודש מזבח (ת"ל) [שנא'] ונרצה לו. [תורת כהנים אמור פ"ז ה"ו]. נדבה תעשה אותו אלו קדשי בדק הבית וכו' יכול אף על המזבח ת"ל לא ירצה וכו' ר' אומר ממקומו הוא מוכרע שנאמר ולנדר לא ירצה אי זה קדש מרצה וכו'. פירוש ת"ק קא דריש ליה מדקשיא רישא דקרא אסופיה ריש' קאמר נדבה תעשה אותו ולנדר והדר קאמר לא ירצה, אלא ש"מ רישא בקדשי בדק הבית וסופיה בקדשי מזבח. ור' קא דריש ליה ומפשטיה דקרא דסיפא נמי לא קא פסיל ליה אלא להרצאה דהיינו קדשי מזבח דכתיב ונרצה לו לכפר עליו. והשתא לא ידעינן מאי איכא בין ר' לרבנן, אלא משמעות דורשין איכא בינייהו. ולר' מייתר ליה תעשה אותו דהוה ליה למיכתב נדבה ולנדר לא ירצה וממילא ידעינן דלקדשי בדק הבית מותר, ולרבנן אותו לחודיה הוא דמייתר דהוה ליה למכתב נדבה תעשה ולנדר לא ירצה. ותרוייהו קא דרשי ליה להאי אותו למעוטי תמימים לבדק הבית שאם הקדישן לבדק הבית שעובר בעשה כדמפרש ואזיל. ובתמורה פ"ק מפיק לה להא דרבי בלישנא אחרינא, רבי אומר לא ירצה בהרצאת גופו הכתוב מדבר, וקא פריך התם ת"ק נמי בהרצאת גופו אמר, אלא לאו דמי נסכים איכא בינייהו דת"ק סבר אפילו הקדישו לדמי נסכים נמי מיחייב ור' סבר להרצאת גופו הוא דלקי אבל לדמי נסכים לא לקי. אבל האי לישנא דהכא לא מסתגי בהאי פירושא. [פירוש הראב"ד מכת"י]. ומנין אף לנדר, שיכול לומר הרי בעל מום לבדק הבית. יכול אף למזבח, יכול לידור להביא בעל מום לדמיו. לנדבה מנין, שלא יאמר על בעלת מום הרי זו לדמיה לקדשי מזבח. והשתא מוקי רישיה דקרא בבדק הבית וסיפיה דקרא דלא ירצה בקדשי מזבח. וגם לא יקשה רישיה דקרא לסיפיה, דמתחלה קאמר נדבה תעשה אותו לנדר, והדר כתיב לא ירצה. רבי אומר ממקומו הוא מוכרע, דלא מיירי סיפיה דקרא אלא בקדש מזבח. שנאמר לא ירצה, והיינו בקדשים שמרצין כדכתיב ונרצה לו לכפר עליו. ובפ"א דתמורה ה"ג רבי אומר לא ירצה בהרצאת גופו הכתוב מדבר, ופריך [תנא קמא היינו רבי, ומשני] ת"ק נמי קדשי מזבח אמר, אלא לדמי נסכים איכא בינייהו לת"ק הקדישו לדמי נסכים נמי מחייב ור' סבר להרצאת גופו הוא דלקי אבל לדמי נסכים לא לקי.
[ויקרא כ"ב כ"ג] נדבה תעשה אותו, אותו אתה עושה נדבה ואין אתה עושה תמים נדבה לבדק הבית. מיכן אמרו המקדיש תמים לבדק הבית עובר בעשה. ומנין אף בלא תעשה, ת"ל וידבר ה' אל משה לאמר דברי ר' יהודה וחכ"א אין בו בלא תעשה. [תורת כהנים אמור פ"ז הלכה ז'—ח']. מנין אף בלא תעשה ת"ל וידבר ה' אל משה לאמר. מפרש בתמורה לאמר לא אמר אי נמי לא יומרו הדברים. והשתא לדעת ר' יהודה כל פרשה האמורה בתורה שיש בתחלתה לאמר ובתוכה לאו הבא מכלל עשה הרי הוא לוקה עליו כלאו גמור. [פירוש הראב"ד מכת"י]. ומנין אף בלא תעשה ת"ל וידבר ה' אל משה לאמר, לאו נאמר בדברים כך פי' בפ"א דתמורה. וכן סבירא ליה לר' יהודה כל היכא דאיכא בפרשה לאו הבא מכלל עשה כי הכא דכתיב נדבה תעשה אותו אותו אתה מקדיש לבדק הבית ואי אתה מקדיש תמימים לבדק הבית ונאמר בתחלת הפרשה לאמר לוקין עליו כמו על לאו גמור. וכן בפ' כל שעה [פסחים מ"א ע"ב] ואכלו את הבשר בלילה הזה ולא מבעוד יום וכתיב שם לאמר שהוא בלאו גמור ולוקין עליו. אבל שאר לאמר שבשאר הפרשיות לא דרשינן כן אבל שבא ללמד על לאו שניתק לעשה.
[ויקרא כ"ז י'] והיה הוא ותמורתו יהיה קודש. והיכן קדושה חלה עליו בבית הבעלים אף תמורה בית הבעלים. והלא הבכור עושה תמורה בבית הבעלים ואינו עושה בבית כהן דברי ר"ע. אמר ר' יוחנן בן נורי וכי מפני מה אין ממירים בבכור, א"ל ר"ע חטאת ואשם מתנה לכהן והבכור מתנה לכהן מה חטאת ואשם אין ממירים בהם אף הבכור אין ממירים בהם. א"ל ר"י בן נורי מה אינו ממיר בחטאת ואשם שאין זכים בהם בחייהם תאמר בבכור שזכים בו בחייו, א"ל ר"ע השבתה על הדין מה אתה משיב על המקרא והיה הוא ותמורתו יהיה קודש היכן קדושה חלה עליו בבית הבעלים אף תמורה בבית הבעלים. ואם משנתנו לכהן זה וזה אין עושים תמורה. [תורת כהנים בחוקתי פ"ט הלכה י'—י"ב]. והיכן קדושה חלה עליו בבית הבעלים. מיהיה קדש קא דריש, דבמקום הויית קדושתה שם תהא תמורתה כדתנן בריש תמורה. מה לי אינו מימר בחטאת ואשם שכן אין זכין בהן בחייהן. דעל ישראל להביאן לעזרה וכהן נותן דמים ומקטיר אימורים ושוב זוכה בבשר משלחן גבוה, אבל בכור ישראל מטפל בו כל שלושים יום משנולד ונותנו לכהן ומקריבו כשירצה. אם משנתנו לכהן, בכור קודם שלושים, וחטאת ואשם. זה וזה אין עושין תמורה. ביד כהן קאמר כי אין תופס תמורה אלא בבעלים ולא בבהמת הקדש של חבירו.
<h2>דף ט.</h2>
ומנין שינהגו בתמורה, ודין הוא נאמר הבא עולה ונאמר הבא תמורה מה עולה כל הפסולין האלו נוהגין בה אף תמורה כל הפסולין האלו נוהגין בה. לא אם אמרת בעולה שאין קדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע, תאמר בתמורה שקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע והואיל וקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע לא יהו כל הפסולין האלו נוהגין בה, ת"ל אם עולה לרבות את התמורה. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פרשה ג' הלכה ג'—ד']. תאמר בתמורה שהקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע, פירוש לומר שאינה יוצאה לחולין ליגזז וליעבד. ובתמורה [ט' ע"א] נפקא לן מקרא דכתיב ולא ימיר אותו טוב ברע רע מאי ניהו בעל מום וכתיב ואם המר ימיר והיה הוא ותמורתו [יהיה קדש] אלמא רע בשעת תמורתו קדש גמור הוא, אבל בקדשים בעינן שיהא טוב מעיקרו כדכתיב לא ימיר אותו טוב וכו' ואם המר ימיר וגו'. וא"ת והא כתיב או רע בטוב אלמא רע נמי עושה תמורה כקדש גמור, התם כיון דכתיב בטוב דקרא יתירא הוא שדייה על רע דסמיך ליה לומר רע שהיה טוב מעיקרא עושה תמורה ואי לא לא. [פירוש הראב"ד מכת"י]. לא אם אמרת בעולה שכן אין קדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע, כדתנן בתמורה פ' יש בקרבנות [ט"ז ע"ב] חומר בתמורה שהקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע ואינה יוצאת לחולין ליגזז וליעבד פי' ואפילו נפדית, אבל אם הקדיש בעלת מום לעולה יוצאת בפדיון לחולין ליגזז וליעבד. ואמרינן נמי פ"א דתמורה [ז' ע"א] דבעל מום מעיקרו דיקלא בעלמא הוא. תאמר בתמורה. שקדושתה רגיל לחול אפילו על דבר פסול.
[ויקרא כ"ז י'] בהמה בבהמה אחד בב' וב' באחד בהמה בבהמה אחד במאה ומאה באחד. ר"ש אומר בהמה בבהמה ולא בהמה בבהמות. אמרו לו בהמה אחת קרויה בהמה ובהמות הרבה קרויות בהמה. [תורת כהנים בחוקתי פ"ט ה"ו]. אחד במאה, כדמפרש בבהמה דבהמות הרבה קרויות בהמה, מפרש בגמרא דכתיב ובהמה רבה, ור' שמעון בהמה רבה איקרי בהמה סתם לא איקרי. כולה מפרש התם.
<h2>דף י.</h2>
[ויקרא כ"ז י'] בהמה בבהמה ולא בהמה בעוברים ולא עוברים בבהמה. בהמה בבהמה ולא בהמה באברים ולא אברים בבהמה. ולא איברים בשלימים ולא שלימים בהם. רבי יוסי אומר ממירים איברים בשלימים ולא שלימים בהם. אמר רבי יוסי והלא במוקדשים הוא אומר רגלה של זו עולה כולה עולה, אף כשיאמר רגלה של זו תחת זו תהא כולה תמורה תחתיה. [תורת כהנים בחוקתי פ"ט הלכה ח'—ט']. ולא בהמת חולין באיברי בהמת קדש, וכן לא איברי בהמת חולין בבהמת הקדש. ר' יוסי אומר ממירין איברים בשלמים, כגון שאמר רגלה של זו בהמת חולין תמורת בהמה זו של הקדש דנתפסת כולה להקדש כדמפרש, אבל איברי קדש אין להם כח להטיל קדושה על בהמת חולין. ומהכא מקשינן בפ"א דתמורה למ"ד עוברים קדושה חלה עליהם אם מקדישן.
<h2>דף יא.</h2>
אוציא הקדש בדק הבית שאינו בא אל אהל מועד, ולא אוציא את הרובע ואת הנרבע והמוקצה והנעבד והאתנן והמחיר והכלאים והטרפה ויוצא דופן ובני יונה שעבר זמנם ובעלי מומים קבועים, ת"ל [ויקרא י"ז ד'] להקריב הכשירים ליקרב, יצאו אלו שאין כשירים ליקרב. או יכול אוציא פר החטאת ושעיר המשתלח, ת"ל לה' המיוחדים לשם יצאו אלו שאין מיוחדים לשם. [תורת כהנים אחרי פרשה ו' ה"ז]. אוציא הקדש בדק הבית שלא בא לפתח אהל מועד ולא הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד ואתנן ומחיר וכלאים וטריפה ויוצא דופן וכו', פירוש אוציא קדשי בדק הבית שלא באו לפתח אהל מועד מעולם ולא אוציא הרובע והנרבע וכו' שבאו מתחלה לפתח אהל מועד ואח"כ נפסלו, ת"ל להקריב וכו'. ואי קשיא לך והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. הא מילתא מקשה לה בזבחים פרק בתרא [קי"ד ע"א] בשלמא רובע ונרבע דאקדשינהו והדר רבעינהו פי' ועל ידי מעשה יכול אדם לאסור דבר שאינו שלו, אלא מוקצה ונעבד הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ומתרץ בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הוא, הילכך רובע ונרבע מוקצה ונעבד אתנן ומחיר פסולין דהוי להו דבר ערוה וע"ז, כלאים ויוצא דופן בולדות קדשים וכבר באו לפתח אהל מועד ע"ג אמן ואפ"ה פסולין והשוחטן בחוץ פטור, וקסבר ולדות קדשים בהוויתן הן קדושים ואיוצא דופן קאי וכשהיו תחלה בעולם בפסלות היו משו"ה לא חזו בפנים, דאילו סבר במעי אמן הן קדושים אע"פ שיצאו דרך דופן לא היו נפסלין מקדושתן שלא אמרה תורה כי יולד פרט ליוצא דופן אלא בבהמת חולין שילדה דרך דופן שהולד אינו ראוי לקדשים אבל בולדות קדשים שכבר קדשו במעי אמן שוין לכל קדושת אמן, כדאמר' בתמורה פ"ק [י"א ע"א] השוחט את החטאת ומצא בה עובר בן ארבעה חי תני חדא נאכל ליום ולילה ואינו נאכל אלא לזכרי כהונה ואינו נאכל אלא לפנים מן הקלעים, ותניא אידך נאכל לעולם ונאכל לכל אדם ונאכל חוץ לקלעים, ואמרינן התם דבהקדישה ואח"כ נתעברה פליגי דתנא קמא סבר ולדות קדשים ממעי אמן הם קדושים ותנא בתרא סבר בהוויתן. שמעינן מינה דאפי' בולד חטאת כי סבירא לן ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים כל קדושת אמן חלה עליהן, הילכך אפשר לומר דכי הדר נפיק דרך דופן תו לא מיפסיל בה שהרי השוחט את החטאת ומצא בה ולד אין לך יוצא דופן גדול מזה ותו לא מידי. וכי האי מילתא נמי איתא במסכת נדה פרק יוצא דופן [מ"א ע"א] וכולהו אזלי בחד טעמא. [פירוש הראב"ד מכת"י]. ולא אוציא הרובע והנרבע המוקצה והנעבד ואתנן ומחיר וכלאים וטריפה ויוצא דופן וכו', שאלו באין מתחלה לפתח אהל מועד וראויין הן לקרבן אלא שנפסלו לאחר כן, ת"ל להקריב. ובזבחים בפ' בתרא [קי"ד ע"א] קאמר בשלמא רובע ונרבע דאקדשינהו והדר רבעינהו, פי' שנעשה בהן מעשה, אלא מוקצה ונעבד הא אין אדם מקצה דבר שאינו שלו, ומשני בקדשים קלים ואליבא דר"י הגלילי דאמר ממון בעלים הוא. והשתא רובע ונרבע מוקצה ונעבד נפסלים משום דבר ערוה וע"ז, אלא אתנן ומחיר וכלאים וטריפה ויוצא דופן וכו' בולדות קדשים וקסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושים, כך גרסינן לה התם. ויש לפרש דלא נקט [ע"ש בתוס'] בהוייתן הן קדושים אלא משום אתנן ומחיר דלא אפשר במעי אמן להיות קדושים, שהרי כשהקדיש הבהמה ונתעברה ונתן העובר לאתנן ומחיר אינו נפסל דלאו דידיה, אבל אי בהוייתן הן קדושים אין קדושה חלה עליהן עד שיוולדו וכשנותנן הוי עליהן שם אתנן ומחיר. אבל כלאים ויוצא דופן משכחת ליה בכל ענין דכשהן במעי אמן ראויין הן לבוא אל פתח אהל מועד אגב אמן, וכשיצאו נפסלו ממילא. עוד קשה אמאי צריך למעט קרא אתנן ומחיר כלאים ויוצא דופן שהרי הם חולין גמורים, כדמוכח בפ' כיצד מערימין [תמורה כ"ד ע"ב] גבי ילדה טומטום ואנדרוגינוס רשב"ג אומר אין קדושה חלה עליהן וקאמר בגמ' דקסבר בהוייתן הן קדושין [ע"ש בתוס']. ואין לומר דנהי דאין קדושים מ"מ פדיון הם צריכין וס"ד דליחייב עליהן בשוחטן בחוץ ולכך צריך קרא למעוטי, אין לומר כן דאמרינן בתמורה בפרק אלו קדשים [י"ט ע"ב] מגו דנחתא עלה קדושת דמים נחתא עלה קדושת הגוף וצריכה רעייה גבי מקדיש נקבה לאשם, מכלל דטומטום ואנדרוגינוס דאין צריכין רעייה אפילו פדיון לא צריכי. ולא אוציא פרת חטאת. פרש"י (בפ"ח) בפ"א דתמורה [עי' תוס' שם ו' ע"ב] דל"ג פרת חטאת שהרי אינה ראויה לבוא לפתח אהל מועד כדתנן [זבחים קי"ב ע"א] פרת חטאת ששרפה חוץ מגיתה. וכן שעיר המשתלח שהקריבו בחוץ פטור שנאמר ואל פתח אהל מועד לא הביאו כל שאינו ראוי לפתח אהל מועד אין חייבין עליו בחוץ, והתם [קי"ג ע"ב] פריך מברייתא דהכא דמשמע בה שראוי לבוא אל פתח אהל מועד אלא דממעט להו מלה', ומסיק ומשני כאן קודם וידוי שהיה ראוי לפתח אהל מועד אבל ממעטינן לה שאינו להקרבה לה', ולאחר וידוי ממעטו שכבר אינו ראוי לבא לאהל מועד, אבל קודם הגרלה חייב עליהן דאמרינן בפ' שני שעירים [יומא ס"ב ע"ב] אם שחטן בחוץ עד שלא הגריל עליהן חייב הואיל וראויין לשעיר הנעשה על המזבח החיצון אבל לא למזבח הפנימי שעדיין מחוסר הגרלה. וברייתא דהכא מייתי בפרק בתרא דזבחים [שם] ובפ' שני שעירים [ס"ג ע"ב] ובפ"א דתמורה [ו' ע"ב].
<h2>דף יא:</h2>
אמר רגלה של זו עולה יכול יהא כולה עולה ת"ל [ויקרא כ"ז ט'] כל אשר יתן ממנו לה' קודש אין כולה קודש. יכול תצא לחולין ת"ל יהיה קודש כולה, מה יעשה לה תמכר לחייבי עולה ודמיה חולין חוץ מדמי אותה הרגל דברי רבי מאיר ורבי יהודה. ורבי יוסי ור"ש אומרים מנין אפילו אמר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה ת"ל כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קודש לרבות את כולה. [תורת כהנים בחוקתי פ"ט ה"א]. תמכר לצרכי עולה ודמיה חולין חוץ מדמי אותו רגל. וקא מקשה בתמורה וקמייתי עולה דמיחסרא חד אבר, ומתרץ באומר בזוזא מן הדא בהמה לעולה. פירוש אין מוכרין אותה אלא למי שנדר להביא בהמה אחת חוץ מרגלה, והרי בין שניהם מביאין אותה זה רגלה וזה שאר כל גופה. [פירוש הראב"ד מכת"י]. תמכר (לערכי) [לצרכי] עולה ודמיה חולין חוץ מדמי אותה הרגל. ובפ"א דתמורה פריך והא קא מייתי האיך עולה דמיחסרא אבר ומשני באומר בזוזא מן הדא בהמה לעולה, כלומר מוכרין לאדם להביא מקצת עולה דהשתא שניהם יביאו עולה אחת. ל"א אמרינן התם באומר הרי עלי עולה בחייה, כלומר להקריב מן הבהמה אבר שהיא חיה בו ומעתה אינו חושש על רגל כיון שאין הנשמה תלויה בו.
<h2>דף יב.</h2>
[ויקרא כ"ז י'] ולא ימיר אותו הקדש עושה תמורה ואין תמורה עושה תמורה. רבי יהודה אומר הולד עושה תמורה. אמרו לו הקדש עושה תמורה ולא הולד ולא התמורה עושה תמורה. והיה הוא [ותמורתו], הקודש עושה תמורה ואין תמורה עושה תמורה. והלא דין הוא ומה אם הקדש שאין קדושה חלה עליו בבעל מום קבוע עושה תמורה, תמורה שהקדושה חלה עליו בבעלת מום קבוע אינו דין שיעשה תמורה, ת"ל והיה הוא קודש, הקודש עושה תמורה ואין תמורה עושה תמורה. [תורת כהנים בחוקתי פ"ט הלכה ה', י"ג—י"ד]. ולא ימיר אותו, הקדש עושה תמורה ולא תמורה עושה תמורה. בגמ' מפיק לה מתמורתו ולא תמורת תמורתו בסוף פ"א דתמורה [י"ג ע"א]. והתם קאמר נמי ואין הולד עושה תמורה, ומפיק לה בגמ' דאמר קרא הוא ולא הולד. ר' יהודה אומר הולד עושה תמורה מ"ט דאמר קרא יהיה לרבות את הולד, ורבנן יהיה לרבות שוגג כמזיד. ומה אם הקדש שאין קדושה חלה עליו בבעל מום קבוע וכו'. מקשים דאיכא למיפרך מה לקודש שכן חל על איברין ועל העוברין.
<h2>דף יג.</h2>
יכול אף הקדש בדק הבית יעשה תמורה ת"ל [ויקרא כ"ז ט'] קרבן יצא הקדש בדק הבית שאינו קרבן. [תורת כהנים בחוקתי פ"ט ה"ב]. יכול וכו' יצא הקדש בדק הבית שאינו קרבן. אינו נקרא קרבן סתם, כך מפרש בפ"א דתמורה.
אוציא הקדש בדק הבית שאינו קרבן ולא אוציא את של ציבור, ת"ל [ויקרא כ"ז י'] ולא יחליפנו. אוציא את של ציבור ולא אוציא את של שותפים, ת"ל ולא ימיר אותו, היחיד עושה תמורה ואין צבור ולא השותפין עושים תמורה. אמר ר"ש והלא המעשר בכלל היה למה יצא להקיש אליו מה מעשר קרבן יחיד אף אין לי אלא קרבן יחיד. או דבר שאת למידו בדרך אחד את למידו בכל הדרכים שיש בו, מה מעשר מיוחד שהוא הקדש מזבח ונוהג בבקר ובצאן ונאכל לשני ימים אף איני מרבה אלא את שהוא כיוצא בו. מנין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים של יחיד, ת"ל בהמה ואם בהמה. [תורת כהנים בחוקתי פ"ט הלכה ג'—ד']. מה מעשר קרבן יחיד וכו'. פירוש דכתיב יהיה לך ולא שותפות, והכי איתא בבכורות [נ"ו ע"א]. וכולה פרשתא מיפרשא בפ' קמא דתמורה. [פירוש הראב"ד מכת"י]. א"ר שמעון וכו'. סבירא ליה דקדשי בדק הבית איקרי קרבן כדכתיב ונקרב את קרבן ה'. והלא מעשר בכלל הקדשים היה דכתיב בהו לא יחליפנו, ולמה יצא דכתיב ביה לא יבקר בין טוב לרע וגו', א"כ הוי ליה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד וכו'. או דבר שאתה למדו בדרך אחד שהוא קרבן יחיד, דכתיב יהיה לך גבי בכור, ודורשו למעשר דבכור איתיה בשותפות דכתיב בכורות בקרכם וצאנכם, אלא דורש יהיה לך למעשר דאינו בשותפות באם אינו ענין כדמפרש בפ' בתרא דבכורות [נ"ו ע"ב]. יש לך ללמד שאר קרבנות, שאר קרבנות שהם דומין לו בכל הדרכים שיש בו. ימירנו [גירסא אחרת היתה לפניו ממה שהוא בת"כ שלנו ובילקוט] לרבות קדשים שנאכלין ליום ולילה שעושין תמורה,ְ וכן קדשים קלים שנאכלין ליום ולילה כגון תודה ואיל נזיר. וא"ת אמאי צריך תרי קראי לציבור ולשותפין דלא עבדי תמורה. וי"ל דאי מקרא אחד הוי יהבינן ליה לציבור אבל שותפין עבדי תמורה דומיא דנדבת עוף דאינה בציבור ואיתה בשותפין.
<h2>דף יג:</h2>
קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי מנין ששלשתם מקודשים ת"ל [ויקרא כ"ז ל"ב] העשירי יהיה. או יכול שאני מרבה את י"ב אמרת לא הואיל והוא מקדש וטעותו מקדש מה הוא אינו מקדש אלא את הסמוך לו אף טעותו לא תקדש אלא הסמוך לה. נמצאת אומר קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשים, התשיעי נאכל במומו העשירי מעשר וי"א קרב שלמים ועושה תמורה דברי רבי מאיר ר' יהודה אומר וכי יש תמורה עושה תמורה אמר רבי מאיר אילו היה תמורה לא היה קרב. [תורת כהנים בחוקתי פי"ג הלכה ב'—ג']. מנין ששלשתן מקודשין ת"ל העשירי יהיה קודש פי' יהיה קודש ריבה. ס"א ת"ל כל מעשר בקר. והאי שלשתן מקודשין מפרש להו לקמן התשיעי נאכל במומו וכו', ומפרש טעמייהו בסדר ויקרא בפרש' שלמים ואיתא בבכורות פר' בתרא [ס"א ע"א]. אילו היה תמורה לא היה קרב, דקיימא לן דתמורת גופו של מעשר אינה קריבה כדאיתא בתמורה פר' קמא [י"ג ע"ב] אלא תמורת שמו הוא ותמורת שמו לא תמורה היא וקריבה ועושה תמורה, ואיתא לכולה מילתא התם. [פירוש הראב"ד מכת"י]. קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי וכו' ת"ל העשירי יהיה קודש, רבויא. ובגמ' [בכורות ס' ע"ב] נסיב מכל מעשר בקר וצאן. ולקמן מפרש למאי מקודשין. או יכול שאני מרבה את י"ב. ובגמ' [שם] יכול שאני מרבה שמיני וי"ב, אמרת הואיל והוא קדוש וטעותו מתקדשת מה הוא אינו מקודש אלא בסמוך לו, סמוך לו קורא את עצמו כשמקדישו בעשירי, אף טעותו אינה מתקדשת אלא בסמוך, טעותו היינו תשיעי וי"א לאפוקי שמיני וי"ב שאינן סמוכין לו לא לפניו ולא לאחריו. התשיעי נאכל במומו, מפרש לה במכילתין בפ' ויקרא בענינא דשלמים דכתיב אם מן הבקר הוא מקריב ותניא בקר לרבות את י"א מן הבקר להוציא את התשיעי ומה ראית וקאמר אימתי עושה הקדש תמורה לפניו או לאחריו פי' לאחר שנתקדש מרבה אני את י"א שהוא לאחר הקדושה ומוציא אני את התשיעי שהוא לפני הקדושה. ומדמה תשיעי וי"א לתמורה הבאה מחמת הקדש, גם אלו באין מחמת עשירי, וי"א יקרב שלמים ועושה תמורה. והכי אמרינן בסוף פ"א דתמורה [י"ג ע"ב] תמורת שמו קריבה תמורת גופו אינה קריבה, תמורת שמו קורא עשירי לי"א שקרב שלמים. א"ל רבי יהודה וכי תמורה עושה תמורה, שזה י"א דחשבינן ליה תמורה כיצד תעשה תמורה דתנן בפרק א' דתמורה [י"ב ע"א] אין תמורה עושה תמורה. מיהו רבי מאיר לא חשיב ליה תמורה אלא גזירת הכתוב דכי האי גונא שלשתן מתקדשים כמו שהשיב לו רבי מאיר אילו היה תמורה לא היה קרב כדאמר בתמורה בפ' אלו קדשים [כ"א ע"א] על בכור ועל מעשר לא תפדה כי קדש הם הם קריבין ואין תמורתן קריבה. ומדקדקין כאן כיון דר' יהודה קרי לה תמורה מה שבא מכח מעשר, א"כ סבירא ליה שממירין וחוזרין וממירין שהרי כאן המיר תשיעי תחלה ואח"כ אחד עשר. ומתרצינן שמא לרבי יהודה לא קדשי שניהם כאחד אלא או תשיעי או אחד עשר [פי' היכא דשתק בתשיעי עיין בבכורות ס' ע"ב]. בפ"ק דתמורה גבי ממירין אחד בשנים או שנים באחד וכו' משמע שממירין וחוזרין וממירים ולר' שמעון אליבא דר' יוחנן אין ממירין וחוזרין וממירין.
<h2>דף יד.</h2>
[ויקרא כ"ג ל"ז] להקריב אשה לה' עולה ומנחה אם אין עולה אין מנחה שתקדום עולה למנחה שאם קדמה מנחה לעולה פסולה. זבח ונסכים אם אין זבח אין נסכים שיקדום זבח לנסכים שאם קדמו נסכים לזבחים פסולים. דבר יום ביומו, מלמד שכל היום כשר למוספין. ביומו, עבר זמנו אינו חייב באחריותו, יכול לא יהיו חייבים באחריות נסכים למחר, ת"ל ומנחתם ונסכיהם ביום ומנחתם ונסכיהם למחר. [תורת כהנים אמור פרשה י"ב ה"ט]. ת"ל מנחתם ונסכיהם ביום מנחתם ונסכיהם למחר, פירוש מדכתיבי קראי יתירי בפרש' פנחס, ומהתם דרשינן אפילו בלילה שאם עבר יומן ונזדמנו לו נסכים מקדישן ומקריבן אפילו בלילה, והכי איתא בתמורה [י"ד ע"א]. [פירוש הראב"ד מכת"י]. שאם קדמה מנחה לעולה פסולה, שהרי דם הזבח מתירה וקודם דם הזבח אינה קדושה ליקרב, דומיא דזבח ונסכים דאין נסכים מתקדשים אלא בזביחה, כדאמרינן נמי בחלות תודה ורקיקי נזיר דזבח כתיב שם, ובפרק התכלת [מנחות מ"ז ע"א] ילפי' מינייהו כבשי עצרת דבזביחה מקדשין הלחם. ת"ל ומנחתה ונסכיה ביום וכו'. אין לפרש דיליף ממנחתם ונסכיהם דכתיבי בפרי החג, דבפ' התכלת [מ"ד ע"ב] קאמר ורבי האי ומנחתם ונסכיהם מיבעיא ליה ומנחתם ונסכיהם בלילה מנחתם ונסכיהם למחר ורבנן נמי מיבעיא ליה להכי אלא וכו'. והשתא מאי קושיא דהרבה פעמים כתיב ומנחתם ונסכיהם בפרי החג. ועוד לילה האיך משמע מיניה. ועוד דדריש מיניה בפרק התכלת מנחה ואח"כ נסכים ומאי משמע והלא פרים ואילים כתיבי אחר כן. ועוד בפ"ב דתמורה [י"ד ע"א] לא מצי דריש מיניה למחר אלא דריש ממלבד שבתות ה', ואי מקראי דפרי החג והלא התם טובא איכא. מיהו על זה אין לתמוה דהתם מפיק למחר מקרא אחרינא, ובכל מקום קאמר דלמחר ולילה מחד קרא נפיק דמנחתם ונסכיהם, מידי דהוי אדרשא [גיטין כ"א ע"ב] דספר כורתה ושבח נעורים [קידושין ג' ע"ב] דנקיט דלא כהלכתא [עי' בתוס' בפ' התכלת מ"ד ע"ב]. ורבינו יעקב מפרש דמקרא דכתב הכא לעיל יליף דכתיב והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים בני שנה ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה לה' ומנחתם ונסכיהם אשה ריח ניחוח וגו'. והשתא ניחא דקאמר ומנחתם ונסכיהם כאישי ריח מה איברים בלילה אף מנחה ונסכים בלילה, וגם משמע מינה מנחה ואח"כ נסכים דבסדר הקרבה מיירי.
<h2>דף טז:</h2>
ומנין שינהגו בתמורה, ודין הוא נאמר הבא עולה ונאמר הבא תמורה מה עולה כל הפסולין האלו נוהגין בה אף תמורה כל הפסולין האלו נוהגין בה. לא אם אמרת בעולה שאין קדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע, תאמר בתמורה שקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע והואיל וקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע לא יהו כל הפסולין האלו נוהגין בה, ת"ל אם עולה לרבות את התמורה. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פרשה ג' הלכה ג'—ד']. תאמר בתמורה שהקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע, פירוש לומר שאינה יוצאה לחולין ליגזז וליעבד. ובתמורה [ט' ע"א] נפקא לן מקרא דכתיב ולא ימיר אותו טוב ברע רע מאי ניהו בעל מום וכתיב ואם המר ימיר והיה הוא ותמורתו [יהיה קדש] אלמא רע בשעת תמורתו קדש גמור הוא, אבל בקדשים בעינן שיהא טוב מעיקרו כדכתיב לא ימיר אותו טוב וכו' ואם המר ימיר וגו'. וא"ת והא כתיב או רע בטוב אלמא רע נמי עושה תמורה כקדש גמור, התם כיון דכתיב בטוב דקרא יתירא הוא שדייה על רע דסמיך ליה לומר רע שהיה טוב מעיקרא עושה תמורה ואי לא לא. [פירוש הראב"ד מכת"י]. לא אם אמרת בעולה שכן אין קדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע, כדתנן בתמורה פ' יש בקרבנות [ט"ז ע"ב] חומר בתמורה שהקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע ואינה יוצאת לחולין ליגזז וליעבד פי' ואפילו נפדית, אבל אם הקדיש בעלת מום לעולה יוצאת בפדיון לחולין ליגזז וליעבד. ואמרינן נמי פ"א דתמורה [ז' ע"א] דבעל מום מעיקרו דיקלא בעלמא הוא. תאמר בתמורה. שקדושתה רגיל לחול אפילו על דבר פסול.
<h2>דף יז.</h2>
רבי יוסי ברבי יהודה אומר יהיה קודש [ויקרא כ"ז י'] לעשות את השוגג כמזיד. [תורת כהנים בחוקתי פ"ט הט"ז]. רבי יוסי בר' יהודה אומר יהיה קדש לרבות את השוגג כמזיד בתמורה. ומפרש לה בתמורה בפרק יש קרבנות כסבור מותר להמיר, דכותה בקדשים כסבור מותר להקדיש בעלי מומין למזבח והקדיש בקדשים לא לקי, בתמורה לקי פירוש הגוזז והעובד באותה תמורה לוקה עליה ואע"ג שבטעות המירה, אבל הגוזז והעובד בקדשים שהקדישן בטעות לא לקי. [פירוש הראב"ד מכת"י]. ר' יוסי בר' יהודה אומר יהיה קודש לעשות את השוגג כמזיד. ובפ"ב דתמורה תנן ר' יוסי בר' יהודה אומר עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין, ומפרש בגמ' היכא דמי שוגג כמזיד אמר חזקיה כסבור מותר להמיר דכוותיה גבי קדשים קסבר מותר להקדיש בעלי מומין לגבי מזבח, גבי תמורה לקי וגבי הקדש לא לקי. פירוש אם גזז ועבד באותה תמורה לוקה אע"ג שהמירה בטעות, אבל אם גזז ועבד בקדשים שהקדישן בטעות לא לקי.
<h2>דף יז:</h2>
רבי שמעון אומר מה ת"ל [ויקרא א' י'] כבשים לעולה ועזים לעולה לרבות תמורה. והלא דין הוא מה אם שלמים שלא כשרו לבוא מן העוף כשרה תמורתן, עולה שכשרה לבוא מן העוף אינו דין שתכשר לבוא תמורתה. לא אם אמרת בשלמים שכשרו לבוא נקבות כזכרים, תאמר בעולה שלא כשרה לבוא נקבות כזכרים הואיל ולא כשרה לבוא נקבות כזכרים לא תכשר תמורתה, ת"ל כבשים ועזים לעולה לרבות תמורתה. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פרשה ה' ה"ג]. ר' שמעון אומר וכו' לרבות תמורה שקריבה כמו עולה. לא פליגי אלא למר אית ליה הא סברא כגון לר' יהודה לרבות שנעבדה בו עבירה דהוי נראה שלכך נפסלה מן הקרבן אבל תמורה לא צריך, ולר' שמעון אדרבה הא לא צריך קרא דפשיטא טפי מדפסיל רחמנא בעלי מומין מכלל דנעבדה בו עבירה כשרה וכי איצטריך קרא לתמורה שלא פרשה התורה בהדיא שהיא קריבה.
<h2>דף כ:</h2>
רבי אליעזר אומר מה ת"ל כבשים לעולה ועזים לעולה (לרבות תמורה), שיכול אין לי שיקרב עולה אלא מותר עולה בלבד, מנין לרבות מותר חטאת מותר אשמות מותר עשירית האיפה מותר קיני זבים קיני זבות וקיני יולדות מותר קרבנות הנזיר והמצורע המקדיש נכסיו והיו בהם דברים ראוים על גבי המזבח יינות ושמנים ועופות מנין שימכרו לצרכי אותו המין ויביא בדמיהם עולות תלמוד לומר כבשים לעולה ועזים לעולה לרבות את כולן. וחכמים אומרים יפלו לנדבה. והלא אף הנדבה עולות היא מה בין דברי ר' אליעזר לדברי חכמים, אלא בזמן שהיא באה חובה הוא סומך עליה ומביא עליה נסכים משלו ואם היה כהן עבודתה ועורה שלו, אבל בזמן שהיא באה נדבה אינו סומך עליה ואינו מביא עליה נסכים ונסכיה משל צבור אבל אם היה כהן עבודתה ועורה של אנשי המשמר. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פרשה ה' ה"ד]. ר' אליעזר אומר מה ת"ל כבשים לעולה ועזים לעולה מנין למותר חטאות ומותר אשמות וכו' והמקדיש נכסיו והיו בהם יינות שמנים ועופות שימכרו לצרכי אותו המין ויביא בדמיהן עולות פי' עולת בהמה ת"ל כבשים לעולה. ר' אליעזר [צ"ל אלעזר] כר' יהושע סבירא ליה כי המקדיש נכסיו סתם והיו בהן בהמות הראויות למזבח הזכרים יקרבו עולות והנקבות ימכרו לצרכי שלמים ויביא בדמיהן עולות. ופלוגתייהו בשקלים [פ"ד ה"ד], ובגמ' דשקלים [שם] מפרש טעמ' דר' יהושע דכתיב בפרשת אמור אל הכהנים איש איש מבית ישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם לה' לעולה הכל קרב עולה כלומר כל הראוי למזבח קרב עולה כסתם נדרים, ומנין אפילו נקבות ת"ל בבקר אפילו נקבות. וטעמ' דר' אליעזר דאמר שהעופות ימכרו ואין עצמן קרבים עולות דכתיב בבקר ולא עופות. ואע"ג דאמרי' בעלמא שאין לעוף פדיון, הני מילי היכא דקדוש קדושת הגוף ונסתאב אבל הכא מעיקרא לא חלה עליו קדושת הגוף דכתיב בבקר ולא בעופות והכי איתא בשקלים ירושלמי, מ"מ יביא בדמיהן עולות דהא בכלל לכל נדריהם לה' לעולה הוו שהרי ראויין הם לבוא בנדר ונדבה. ור' אליעזר פליג עליה דר' יהושע ואמר דכיון דסתם הקדשות לבדק הבית ושאר נכסים נופלים לבדק הבית בהמות נמי לבדק הבית לפי שאין אדם חולק את נדרו. וחכמים אומרים יפלו לנדבה פי' קיץ למזבח דהיינו נדבת צבור. והלא אף הנדבה עולה היא אלא בזמן שהיא באה חובה פירוש קרבן יחיד ולפי שהזכיר במותרות מותר חטאות ואשמות וקני זבים וזבות וכו' דחובות נינהו קרי ליה לקרבן יחיד חובה. בזמן שהיא באה נדבה, פירוש נדבת צבור. [פירוש הראב"ד מכת"י]. ר' אליעזר אומר וכו' אין לי שיקרב עולה אלא מותר עולה, שניתותרו דמיה או עולה שאבדה ונתכפר באחרת ונמצאת הראשונה, וכן תמורתה בכלל זה. וכן הא דאמרינן בפ' אלו קדשים [י"ח ע"ב] המפריש נקבה עולה וילדה זכר ר' אומר הוא עצמו יקרב עולה הכל בכלל שקריבין עולה. מנין לרבות מותר חטאת, כגון מעות שניתותרו או הפריש שתי חטאות לאחריות, לבד מאותן שבחטאת מתה, וסימנן ותמנ"ע, ולדה, תמורתה, מתו בעליה, נתכפרו, עברה שנתה. ובאשם כלהו הוי בכלל מותר דכל שבחטאת מתה באשם רועה [י"ח ע"א]. מותר עשירית האיפה, דשמיעת קול וביטוי שפתים שהפריש מעות וניתותרו וכו'. והיו בהן דברים ראוים וכו', שאין לפדותן ולהוציאן לחולין אלא ימכרו לצרכי אותו המין ודמיהן לבדק הבית וסבירא ליה לר' אליעזר בן יהושע דאמר סתם הקדשות לבדק הבית בתמורה פ' יש בקדשי מזבח [ל"א ע"ב]. ת"ל כבשים לעולה, שכל מותרות יביא בהן עולה. שאר מותרות ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמיהם עולה, אבל מותר עולה דאיכא שם עולה על אמו הוא עצמו קרב עולה כדאמר פ' אלו קדשים [י"ח ע"ב]. וחכמים אומרים יפלו לנדבה, דקסברי מותרות לנדבת ציבור אזלי ומפרש ואזיל למאי נפקא מינה. מה בין דברי ר' אליעזר לדברי חכמים, וכן תנן בתמורה פ' אלו קדשים. אם היה כהן המביא עולה מן המותר לר' אליעזר לנדבת יחיד אזלא עבודתה ועורה שלו, כדאמרינן פ' הגוזל [ב"ק ק"ט ע"ב] מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו כל שעה שירצה שנאמר ובא בכל אות נפשו. ולחכמים דלנדבת ציבור אזלא אע"פ שהוא כהן עבודתה ועורה של אותו משמר שעבודתו באותו שבוע. ובשקלים [פ"ו ה"ד] תנן י"ג שופרות וכו', הם קופה רחבה מלמטה וצרות מלמעלה כגון שופר. וששה לנדבה, מייתי לה בפ' בתרא דמנחות [ק"ז ע"ב] ובתמורה בפ' ולד חטאת [כ"ג ע"ב]. קאמר [במנחות שם] ששה כנגד מי, חזקיה אמר כנגד ששה בתי אבות של כהנים שתקנו להם חכמים שיהא להם שלום זה עם זה, פירוש כשהמזבח בטל נוטל בית אב ביומו וקונה עולתו והעורות שלהן ותקנו ששה שופרות שהיו בזה כמו בזה כי פעמים שהיה בית אב זה מקריבים כל היום נדרים ונדבות ומזלם גרם והיה להם תרעומת שבית אב אחד היו מקריבים משופר של נדבה. וקצת קשה דבסוף תוספתא דמנחות [פי"ג ה"ד] ובפ' מקום שנהגו [פסחים נ"ז ע"א] אמרינן שכל בית אב היה מחלק העורות לערב והיו בעלי זרוע של בית אב לוקחים בזרוע ושוב התקינו שהיו מניחין בלשכה ובערב שבת באים כל המשמר ולוקח כל בית אב עורות של יומו ומחלקין, והשתא אכתי אמאי לא היו בעלי זרוע לוקחין מבית אב שלו. וי"ל לא היו רשאין כיון שכל המשמר היו שם. ור' יוחנן אמר תקנו להם שופרות מרובים שלא יתעפשו המעות, פי' ולכך היו ששה לנדבה. וזעירי אמר כנגד פר ואיל ועגל וכבש גדי ושעיר. ותימה בשלמא לחזקיה ור' יוחנן ניחא דשייך שפיר למותרות, אלא לזעירי מה שייך זה למותרות. והיה נראה לומר שצריך עולה במותר מאותו מין שבא מותר ממנו, כגון ממותר פר צריך ליקח פר וכן עגל ואיל. אבל משמע דאמר בשבועות [י"ב ע"ב] אין מקיצין בעולת עוף שאין מביאין מותרות מעולת העוף, משמע אבל מביאין בהמה אע"ג שאינה ממין שהמותר בא ממנו. ושמא י"ל מ"מ מצוה מן המובחר להביא מאותו המין. א"נ פר ועגל ואיל לסימנא בעלמא נקט. ובתוספתא [תמורה פ"ב ה"ה] דעולה הבא מן המותר לר' אליעזר עושה תמורה ולרבנן אין עושה תמורה שהיא עולת ציבור.
<h2>דף כג.</h2>
[ויקרא ו' ט'] יאכלוהו, שיאכלו עמו חולין ותרומה בזמן שהיא מועטת. יאכלוה, שלא יאכל עמה חולין ותרומה בזמן שהיא מרובה. [תורת כהנים צו פרשה ב' הלכה ז', י"ב]. יאכלו, שיאכלו עמה חולין ותרומה בזמן שהיא מעוטה. פירוש אם לא הספיק להם שירי מנחה כדי שבען, אם ירצו לאכול עמה חולין ותרומה קודם אכילת המנחה יאכלו. ובלבד שלא יאכלו המנחה אכילה גסה, ולקמן ממעטינן שלא יאכלו עמה חולין ותרומה בזמן שהיא מרובה כדי שלא יאכלו המנחה אכילה גסה או שמא יביאוה לידי נותר. והא דאמרינן הכא שיאכלו עמה חולין ותרומה, לא עמה ממש שהרי שיירי מנחות נאכלין בעזרת ישראל ואין מכניסין שם לא חולין ולא תרומה, אלא עמה בסעודתה וזה במקומו וזה במקומו. יאכלוה, היא לבדה שלא יאכלו עמה חולין ותרומה וכו' כבר פירשתיה למעלה. [פירוש הראב"ד מכת"י]. יאכלוה, סיפא דקרא הוא שיאכלו עמה חולין ותרומה אם הם רוצים. ובפ' הקומץ רבה [מנחות כ"א ע"ב] קאמר כדי שתהא נאכלת על השובע. וקאמר התם אם אותן חולין צריכין מלח לא יהבינן להו מלח דקדשים. שלא יאכלו עמה חולין ותרומה בזמן שהיא מרובה, כדי שלא תהא נאכלת על הגסה כדמפורש בתמורה בפרק ולד חטאת [כ"ג ע"א].
<h2>דף כג:</h2>
[ויקרא א' ב'] קרבנכם מלמד שהיא באה נדבת ציבור. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פ"ג ה"ד]. מלמד שהיא באה נדבת צבור. פירוש קיץ המזבח. [פירוש הראב"ד מכת"י]. קרבנכם מלמד שהיא באה נדבת ציבור, שהציבור מתנדבים עולה. גם מותרות נקראו נדבות ציבור שקונין בהם עולות לקיץ המזבח, כדתנן בשקלים [פ"ו ה"ד] ומייתי לה בסוף מנחות [ק"ז ע"ב] ובתמורה פ' ולד חטאת [כ"ג ע"ב], והאי קרא דהכא לא מיירי בה.
<h2>דף כד:</h2>
אוציא הקדש בדק הבית שאינו בא אל אהל מועד, ולא אוציא את הרובע ואת הנרבע והמוקצה והנעבד והאתנן והמחיר והכלאים והטרפה ויוצא דופן ובני יונה שעבר זמנם ובעלי מומים קבועים, ת"ל [ויקרא י"ז ד'] להקריב הכשירים ליקרב, יצאו אלו שאין כשירים ליקרב. או יכול אוציא פר החטאת ושעיר המשתלח, ת"ל לה' המיוחדים לשם יצאו אלו שאין מיוחדים לשם. [תורת כהנים אחרי פרשה ו' ה"ז]. אוציא הקדש בדק הבית שלא בא לפתח אהל מועד ולא הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד ואתנן ומחיר וכלאים וטריפה ויוצא דופן וכו', פירוש אוציא קדשי בדק הבית שלא באו לפתח אהל מועד מעולם ולא אוציא הרובע והנרבע וכו' שבאו מתחלה לפתח אהל מועד ואח"כ נפסלו, ת"ל להקריב וכו'. ואי קשיא לך והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. הא מילתא מקשה לה בזבחים פרק בתרא [קי"ד ע"א] בשלמא רובע ונרבע דאקדשינהו והדר רבעינהו פי' ועל ידי מעשה יכול אדם לאסור דבר שאינו שלו, אלא מוקצה ונעבד הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ומתרץ בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הוא, הילכך רובע ונרבע מוקצה ונעבד אתנן ומחיר פסולין דהוי להו דבר ערוה וע"ז, כלאים ויוצא דופן בולדות קדשים וכבר באו לפתח אהל מועד ע"ג אמן ואפ"ה פסולין והשוחטן בחוץ פטור, וקסבר ולדות קדשים בהוויתן הן קדושים ואיוצא דופן קאי וכשהיו תחלה בעולם בפסלות היו משו"ה לא חזו בפנים, דאילו סבר במעי אמן הן קדושים אע"פ שיצאו דרך דופן לא היו נפסלין מקדושתן שלא אמרה תורה כי יולד פרט ליוצא דופן אלא בבהמת חולין שילדה דרך דופן שהולד אינו ראוי לקדשים אבל בולדות קדשים שכבר קדשו במעי אמן שוין לכל קדושת אמן, כדאמר' בתמורה פ"ק [י"א ע"א] השוחט את החטאת ומצא בה עובר בן ארבעה חי תני חדא נאכל ליום ולילה ואינו נאכל אלא לזכרי כהונה ואינו נאכל אלא לפנים מן הקלעים, ותניא אידך נאכל לעולם ונאכל לכל אדם ונאכל חוץ לקלעים, ואמרינן התם דבהקדישה ואח"כ נתעברה פליגי דתנא קמא סבר ולדות קדשים ממעי אמן הם קדושים ותנא בתרא סבר בהוויתן. שמעינן מינה דאפי' בולד חטאת כי סבירא לן ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים כל קדושת אמן חלה עליהן, הילכך אפשר לומר דכי הדר נפיק דרך דופן תו לא מיפסיל בה שהרי השוחט את החטאת ומצא בה ולד אין לך יוצא דופן גדול מזה ותו לא מידי. וכי האי מילתא נמי איתא במסכת נדה פרק יוצא דופן [מ"א ע"א] וכולהו אזלי בחד טעמא. [פירוש הראב"ד מכת"י]. ולא אוציא הרובע והנרבע המוקצה והנעבד ואתנן ומחיר וכלאים וטריפה ויוצא דופן וכו', שאלו באין מתחלה לפתח אהל מועד וראויין הן לקרבן אלא שנפסלו לאחר כן, ת"ל להקריב. ובזבחים בפ' בתרא [קי"ד ע"א] קאמר בשלמא רובע ונרבע דאקדשינהו והדר רבעינהו, פי' שנעשה בהן מעשה, אלא מוקצה ונעבד הא אין אדם מקצה דבר שאינו שלו, ומשני בקדשים קלים ואליבא דר"י הגלילי דאמר ממון בעלים הוא. והשתא רובע ונרבע מוקצה ונעבד נפסלים משום דבר ערוה וע"ז, אלא אתנן ומחיר וכלאים וטריפה ויוצא דופן וכו' בולדות קדשים וקסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושים, כך גרסינן לה התם. ויש לפרש דלא נקט [ע"ש בתוס'] בהוייתן הן קדושים אלא משום אתנן ומחיר דלא אפשר במעי אמן להיות קדושים, שהרי כשהקדיש הבהמה ונתעברה ונתן העובר לאתנן ומחיר אינו נפסל דלאו דידיה, אבל אי בהוייתן הן קדושים אין קדושה חלה עליהן עד שיוולדו וכשנותנן הוי עליהן שם אתנן ומחיר. אבל כלאים ויוצא דופן משכחת ליה בכל ענין דכשהן במעי אמן ראויין הן לבוא אל פתח אהל מועד אגב אמן, וכשיצאו נפסלו ממילא. עוד קשה אמאי צריך למעט קרא אתנן ומחיר כלאים ויוצא דופן שהרי הם חולין גמורים, כדמוכח בפ' כיצד מערימין [תמורה כ"ד ע"ב] גבי ילדה טומטום ואנדרוגינוס רשב"ג אומר אין קדושה חלה עליהן וקאמר בגמ' דקסבר בהוייתן הן קדושין [ע"ש בתוס']. ואין לומר דנהי דאין קדושים מ"מ פדיון הם צריכין וס"ד דליחייב עליהן בשוחטן בחוץ ולכך צריך קרא למעוטי, אין לומר כן דאמרינן בתמורה בפרק אלו קדשים [י"ט ע"ב] מגו דנחתא עלה קדושת דמים נחתא עלה קדושת הגוף וצריכה רעייה גבי מקדיש נקבה לאשם, מכלל דטומטום ואנדרוגינוס דאין צריכין רעייה אפילו פדיון לא צריכי. ולא אוציא פרת חטאת. פרש"י (בפ"ח) בפ"א דתמורה [עי' תוס' שם ו' ע"ב] דל"ג פרת חטאת שהרי אינה ראויה לבוא לפתח אהל מועד כדתנן [זבחים קי"ב ע"א] פרת חטאת ששרפה חוץ מגיתה. וכן שעיר המשתלח שהקריבו בחוץ פטור שנאמר ואל פתח אהל מועד לא הביאו כל שאינו ראוי לפתח אהל מועד אין חייבין עליו בחוץ, והתם [קי"ג ע"ב] פריך מברייתא דהכא דמשמע בה שראוי לבוא אל פתח אהל מועד אלא דממעט להו מלה', ומסיק ומשני כאן קודם וידוי שהיה ראוי לפתח אהל מועד אבל ממעטינן לה שאינו להקרבה לה', ולאחר וידוי ממעטו שכבר אינו ראוי לבא לאהל מועד, אבל קודם הגרלה חייב עליהן דאמרינן בפ' שני שעירים [יומא ס"ב ע"ב] אם שחטן בחוץ עד שלא הגריל עליהן חייב הואיל וראויין לשעיר הנעשה על המזבח החיצון אבל לא למזבח הפנימי שעדיין מחוסר הגרלה. וברייתא דהכא מייתי בפרק בתרא דזבחים [שם] ובפ' שני שעירים [ס"ג ע"ב] ובפ"א דתמורה [ו' ע"ב].
<h2>דף כה.</h2>
אילו נאמר בכור לא יקדיש [ויקרא כ"ז כ"ו] יכול לא יקדיש אדם בכור הקדשות, ת"ל אותו אותו אין אתה מקדיש אבל מקדיש אדם בכור הקדשות. עדיין אני אומר הוא לא יקדיש אבל יקדישוהו אחרים, ת"ל בבהמה בבהמה עסקתי. יכול לא יקדישוהו מן הבטן, ת"ל אשר יבוכר לא יקדיש משיתבכר אין אתה מקדישו, מקדישו אתה מן הבטן. מכאן אמרו אין מערימים על הבכור. [תורת כהנים בחוקתי פרשה ח' הלכה א'—ב']. אילו אמר בכור לא יקדיש יכול לא יקדיש אדם שהוא בכור הקדשות. פי' אילו אמר הכתוב אך בכור אשר יבוכר לה' לא יקדיש איש ולא כתב אותו הייתי אומר כי על בכור אדם קא מיירי שלא יקדיש שום הקדש לה'. והאי דקאמר בסוף הפסוק אם שור אם שה לה' הוא, השתא קא מיירי בבכור בהמה ואיידי דאיירי ברישא דקרא בבכור אדם איירי נמי בבכור בהמה מה דינו. ת"ל אותו. משמע כי על בכור הבהמה קא מיירי שלא יקדיש אדם אותו, פירוש שלא ישנה אותו לקדושה אחרת, אבל על בכור אדם לא דיבר אלא שהוא רשאי להקדיש הקדשות כשאר כל אדם. ועדיין אני אומר הוא לא יקדיש אבל יקדישוהו אחרים, ת"ל בבהמה וכו'. פירוש עדיין לא למדנו מכאן שאינו מדבר בבכור אדם, ושמא כך אמר הכתוב אך בכור אשר יבוכר לה' והיינו בכור אדם שהוא לה' שצריך לפדות את עצמו לכהן [נ"א. מן הכהן] לא יקדיש איש אותו בכור הבהמה, והיינו סופיה דקרא דכתיב אם שור אם שה לה' הוא כלומר בכור שור ושה לה' הוא ואין בכור האדם רשאי להקדישו לקדושה אחרת, אבל שאר כל האדם יקדישוהו לכל קדושה שירצו, ת"ל בבהמה בבהמה עסקתי ולא באדם. ואיכא נוסחא אחריתי וכתיב בה הכי, ועדיין אני אומר בכור לא יקדיש אבל מקדיש הוא אחרים ת"ל וכו'. וזו הנסחא הולכת על דבר הנסחא השנויה בתמורה, עדיין אני אומר בכור מקדיש הקדשות פשוט לא יקדיש הקדשות ת"ל וכו'. פירוש עדיין אני אומר שלא דיבר תחלת הפסוק הזה אלא בבכור אדם ועל בכור אדם הזהיר שלא יקדיש את בכור הבהמה לקדושה אחרת, אבל מ"מ שאר הקדשות האמורין בפרש' למעלה ולמטה הוא מקדיש. ואגב אורחיה אשמעי' שלא דיבר אלא בבכור אדם שהוא יכול להקדיש שאר הקדשות חוץ מבכור בהמה, אבל אדם פשוט לא יקדיש שום הקדש. וכן פירוש הנסחא הזאת השנית, עדיין אני אומר בכור אדם לא יקדיש בכור בהמה אבל מקדיש הוא את שאר הקדשות אחרים, מכלל דאדם פשוט אפילו שאר הקדשות לא יקדיש ת"ל וכו'. [פירוש הראב"ד מכת"י]. יכול לא יקדיש אדם בכור הקדישות. פירוש אם לא כתב אותו אלא אך בכור אשר יבוכר לה' לא יקדיש איש, ולא הוי כתיב אותו וגם לא הוי כתיב בבהמה, הייתי מפרש קרא דאדם בכור לא יקדיש הקדשות, והא דקאמר אם שור אם שה לה' הוא, משם ואילך מיירי בבכור בהמה ואיידי דאיירי קרא לעיל בבכור אדם סיפיה דקרא נמי מיירי בבכור בהמה. ת"ל אותו, ללמד שעל בכור בהמה קאמר. עדיין אני אומר וכו', דאכתי הוי משמע אך בכור אדם אשר יבוכר לה' דהיינו בכור בהמה לא יקדיש אותו לקדושה אחרת אבל אחרים יהו מקדישין אותו לקדושה אחרת דאותן שאינן בכורות יקדישו בכור בהמה לקדושה אחרת להיות עולה או שלמים. ת"ל בבהמה בבהמה עסקתי ולא באדם, פירוש לכך כתיב בבהמה לגלויי דהאי קרא בבכור בהמה מיירי שאין אדם רשאי להקדישו לשאר קדושה. ויש גירסא אחרת דכתיב בה ועדיין אני אומר בכור לא יקדיש אבל מקדיש הוא הקדשות אחרים ולמעט אדם פשוט שאפילו שאר הקדשות לא יקדיש, ת"ל בבהמה בבהמה עסקתי וכו'. וזאת הגירסא כעין גירסא דמס' תמורה בפרק כיצד מערימין דתנו רבנן אילו נאמר בכור לא יקדיש הייתי אומר בכור לא יקדיש הקדשות, ת"ל איש אותו אותו אין אתה מקדיש אבל בכור מקדיש הקדשות. ועדיין אני אומר [בספרי הש"ס שלנו הגירסא היא כמו הגירסא הראשונה דהכא ובילקוט הביא גירסת הש"ס כמו שהביאו המחבר כאן, ואח"כ סידר הברייתא דת"כ כגירסא הראשונה הנ"ל] בכור מקדיש הקדשות פשוט לא יקדיש הקדישות ת"ל בבהמה וכו'. מקדישו אתה מן הבטן. דכל זמן שהוא בבטן חולין הוא. מכאן אמרו. בתמורה בפ' כיצד מערימין.
<h2>דף כח.</h2>
[ויקרא א' ב'] מן הבהמה, להוציא את הרובע ואת הנרבע. והלא דין הוא ומה אם בעל מום שלא נעבדה בו עבירה פסול מעל גבי המזבח, הרובע והנרבע שנעבדה בהן עבירה אינו דין שיפסלו מעל גבי המזבח. הרי שור שחרש עם החמור יוכיח שנעבדה בו עבירה וכשר על גבי המזבח, לא אם אמרת כשחרש שור עם החמור שאינן חייבי מיתה תאמר ברובע ונרבע שכן חייבין. טול לך מה שהבאת אין לי אלא כשנעבדה בו עבירה על פי שני עדים נעבדה בו עבירה על פי עד אחד או על פי הבעלים מנין, אמר רבי ישמעאל הריני דן ומה אם בעל מום שאין יעידת שני עדים פוסלתו מן האכילה יעידת עד אחד פוסלתו מן ההקרבה הרובע והנרבע שיעידת שני עדים פוסלתן מן האכילה אינה דין שתהא יעידת עד אחד פוסלתן מן ההקרבה. אמר לו ר"ע לא אם אמרת בבעל מום שמומו בגלוי תאמר ברובע ונרבע שאין מומו בגלוי הואיל ואין מומו בגלוי לא יפסל מע"ג המזבח, ת"ל מן הבהמה להוציא את הרובע ואת הנרבע. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פרשה ב' הלכה ז'—ח']. חורש בשור ובחמור יוכיח שנעבדה בהם עבירה ומותרין לגבוה. נפקא לן במסכת סוטה פר' עגלה ערופה [מ"ו ע"א] אשר לא עובד בה עבודה פוסלת בה ואין עבודה פוסלת בקדשים, ואמרינן התם דאפילו עבודה דאסורא ואפילו עבד בהם כשהם מוקדשין לא פסלא בהו. [פירוש הראב"ד מכת"י]. להוציא את הרובע. מייתי לה בתמורה פרק כל האסורין. חורש בשור וחמור יוכיח שמותר לגבוה, בפ' עגלה ערופה יליף דלא נפסלו קדשים אם נעבדה בהן עבודה אפילו עבודת איסור. וא"ת גם בשור ובחמור כשחורש ליפסלו מק"ו דבעל מום שלא נעבדה בו עבודה דאסור חורש בשור וחמור לא כ"ש. ומתרצים מדאיכא למיפסל מעוך וכתות משום מום, מכלל מה שנעבדה בו עבודה ע"י איסור [צ"ל סריס] לא הקפיד לפסלו בשביל כן וכן חורש בשור ובחמור. מיהו למ"ד בפ' ד' מיתות [סנהדרין נ"ו ע"ב] בן נח לא נצטווה על הסירוס אין להוכיח מכאן, דילמא מיירי שהנכרי סורס אותן דלא נעשה בהם עבירה. ואפילו למ"ד נצטוו נכרים על הסירוס, הכא שנסתרסו ע"י כלב או על ידי חיה. לכך צ"ל הא דפשיטא ליה הכא דחורש בשור ובחמור כשר היינו דנפק לן בפ' עגלה ערופה דלא מיפסלי אפילו בעבודת איסור. ותימה דאמאי לא אמר עובד בקדשים יוכיח. וי"ל דהוי מצי למימר דמה להתם דלא אסר אלא בקדשים תאמר ברובע ונרבע דאסור בין בחולין בין בקדשים. תאמר ברובע ונרבע שחייבים מיתה אמר ליה טול לך מה שהבאת, שחייבים מיתה לא הוי אלא על פי שנים עדים ואילו וודאי אין צריכין קרא, אלא אתן מן דינא לפסול נעבדה בו עבירה ע"פ עד אחד או על פי הבעלים מנין וכו'. וא"ת למה ליה למילף מן דינא שהצריך להביאן לפסול תיפוק ליה מדאסירי להדיוט אסירי נמי לגבוה דבעינן ממשקה ישראל [לקמן כ"ט ע"א]. וי"ל דמיירי קודם שנגמר דינו לסקול דאכתי חזי להדיוט ואפ"ה אסירי לגבוה מכ"ש דבעל מום. וא"ת קודם גמר דין נמי הרי מצוה להביאו לב"ד וא"כ פשיטא דאסירי לגבוה. וי"ל כי אינו ק"ו מבעל מום היכא שעבר והקריבו [עי' תוס' כ"ח ע"א]. תאמר ברובע ונרבע שאין מומו בגלוי. וא"ת נילף מיוצא דופן שאין מומו ניכר ואין שני עדים פוסלין אותו מאכילה ועד אחד פוסלו מהקרבה, וכ"ש רובע ונרבע. וי"ל שאני יוצא דופן שלא היה לו שעת הכושר. ועוד תימה נילף מאתנן ומחיר שאין שני עדים פוסלין אותן מאכילה ואפ"ה עד אחד פוסלן מהקרבה, וכן ברובע ונרבע וקרא למה לי.
<h2>דף כח:</h2>
[ויקרא א' ב'] מן הבקר להוציא את הנעבד, והלא דין הוא ומה אם אתנן ומחיר שצפוייהן מותרין פסולין מעל גבי המזבח נעבד שצפויו אסורין אינו דין שיפסל מעל גבי המזבח, או חילוף ומה אתנן ומחיר שהן אסורין על גבי מזבח צפוייהן מותרין נעבד שהוא מותר שאינו דין שיהו צפוייו מותרים. אתה ביטלת לא תחמוד כסף וזהב עליהם ואני אקיימנו, לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך בדבר שאין בו רוח חיים אבל בדבר שיש בו רוח חיים הואיל והוא מותר יהו צפוייו מותרין, ת"ל מן הבקר להוציא את הנעבד. מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח. אמר רבי שמעון אם נאמר רובע למה נאמר נוגח ואם נאמר נוגח למה נאמר רובע, לפי שיש ברובע מה שאין בנוגח ובנוגח מה שאין ברובע, רובע עשה בו את האונס כרצון נוגח לא עשה בו את האונס כרצון, נוגח משלם את הכופר לאחר מיתה רובע אינו משלם את הכופר לאחר מיתה. יש ברובע מה שאין בנעבד ובנעבד מה שאין ברובע, רובע בין שלו בין של אחרים אסור נעבד שלו אסור של אחרים מותר, רובע צפוייו מותרין ונעבד צפוייו אסורין. לפיכך צריך הכתוב לומר את כולם. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פרשה ב' הלכה ט', י"א]. מה אתנן ומחיר שצפוייהן מותרין, פירוש מותרין אפילו לגבוה ואפילו היה הכל באתננה דהא קיימא לן [ל' ע"ב] נתן לה כספים באתננה ולקחה בהם בהמה מותרת לקרבן דכתיב הם ולא שנוייהם ואעפ"י שצפוייהן מותרין אפילו לגבוה מ"מ הן עצמן אסורין לגבוה. נעבד שצפוייו אסורין ואפי' להדיוט כדכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם ואעפ"י שצפהו משעבדו אסור. אינו דין שיהא עצמו פסול מעל גבי המזבח ואעפ"י שהוא בעל חיים והוא מותר להדיוט. או חילוף מה אתנן ומחיר שהן אסורין לגבוה צפוייו מותרין לגבוה כדאמרן נעבד שהוא בעל חיים שהוא מותר בין לגבוה בין להדיוט דאכתי לא קיי"ל שיהא נעבד בעל חיים נאסר כלל, אינו דין שיהו צפוייו מותרין לכל ואע"פ שאין בהם רוח חיים. א"כ בטלת לא תחמוד כסף וזהב וכו' דאפילו להדיוט אסר ליה וכל שכן לגבוה. אני אקיימנו התם בנעבד שאין בו רוח חיים והוא תלוש שהוא נאסר וצפוייו נאסר ואפילו להדיוט, אבל נעבד שהוא בעל חיים שהוא מותר להדיוט וכ"ש לגבוה יהא מותר דאכתי לא קיי"ל איסורא דידיה. אינו דין שיהא צפוייו מותר ואפילו לגבוה הואיל והנעבד עצמו מותר ואע"פ שאין בצפוי רוח חיים. ת"ל מן הבקר ולא כל הבקר להוציא את הנעבד. ואע"ג דהא מוקים האי קרא דלא תחמוד בדבר שאין בו רוח חיים, ההוא לדחייה בעלמא הוא, מיהו במסקנא דמילתא בכל נעבד שבעולם ואפילו במחובר צפוייהן אסורין ואפילו להדיוט ואע"פ שהנעבד עצמו מותר לו דתנן במס' ע"ז [מ"ה ע"א] הגוים העובדים את ההרים ואת הגבעות הם מותרין ומה שעליהם אסורין שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם. ובתמורה פרק כל האסורין מפיק נמי להא מילתא מואבדתם את שמם כל העשוי לשמם. ומן הצאן להוציא את הנוגח. וא"ו יתירא קא דריש. רובע עשה בו אונס כרצון. פירוש לענין קטלא לפי שאין קושי אלא לדעת, וכן מצינו שהבהמה הנרבעת גם היא נסקלת ואע"פ שהיא אנוסה. נוגח לא עשה בו אונס כרצון, דכתיב כי יגח ולא שיגיחוהו. ובפרק שור שנגח ד' וה' שוורים [ב"ק מ' ע"ב] מייתי לה להא ברייתא. [פירוש הראב"ד מכת"י]. נעבד שצפויין אסורים אינו דין שיפסל מע"ג המזבח. וא"ת מה סברא היא זו שהצפוי פשיטא ליה דאסור יותר מן הנעבד שצריך לאסור לנעבד מק"ו. וי"ל משום דכתיב פסילי אלוהיהם תשרפון באש וקס"ד היינו בדבר שאינו בעלי חיים אבל בבעלי חיים לא ולכך צריך לפסלו מק"ו, אבל קרא דלא תחמוד כסף וזהב עליהם אין נראה לי לחלק אלא הכל אסור בין על בעלי חיים ובין שלא על בעלי חיים, ולכך הוה פשיטא ליה איסור טפי בצפוי מבנעבד. ת"ל מן הבקר להוציא את הנעבד. וא"כ השתא משמע אי לאו קרא דמן הבקר מסתמא הוה מותר לגבוה נעבד של בעלי חיים. וקשה דבפ' כל האסורין [כ"ח ע"א] תנן על נעבד ומוקצה זה וזה מותרין באכילה, וקאמר בגמ' [כ"ט ע"א] מנה"מ ממשקה ישראל ואי ס"ד אסורין להדיוט למה לי למעטינהו לגבוה מקרא דמן הבקר, משמע אי לאו דמעטינהו לגבוה מסתמא הוה אסירא גם להדיוט והכא מסתמא רצה להתירן גם לגבוה [עי' בתוס' שם]. וי"ל בודאי אי לאו קרא דמן הבקר לא הייתי אוסר נעבד לגבוה, כי מה שכתוב פסילי אלוהיהם תשרפון באש היינו בדבר שאין בו רוח חיים לכך בא הכתוב לאסור לגבוה, והתם ה"פ אי ס"ד דאסירי גם להדיוט א"כ למה לי למיכתב מיעוט גבי גבוה ליכתביה אצל הדיוט דאסיר ואנא אמינא דכ"ש לגבוה דאסור מדכתיב ממשקה ישראל וכיון שכתבו אצל גבוה ש"מ אבל להדיוט מותר. יכול יהא צפויין מותרין ת"ל מן הבקר. ויש לפרש כיון דמקרי נעבד לאסור לגבוה הוי צפויין אסורין אף להדיוט ומעתה קרא דלא תחמוד כסף וזהב עליהם על כל מי שהוא נעבד ואפילו נעבד דבעלי חיים דלגבוה אסור ולהדיוט מותר. וכן מוכח התם בגמ' דפריך רבי חנינא טעמא דרבי' קרא הא לאו הכי צפויין מותר והכתיב ואבדתם את שמם, וההוא קרא לאסור אפילו להדיוט. וא"ת דפ' כל הצלמים [ע"ז מ"ה ע"א] גבי הר הנעבד דאסור לגבוה ומותר להדיוט, ופליגי התם ר"י הגלילי ורבנן בצפוי דהר אם מותר להדיוט, והשתא מאן דמתיר מאי שנא מנעבד בעלי חיים דאסור לגבוה וצפוי אסור אפילו להדיוט. וי"ל שאני צפוי של הר כשאין הצפוי עצמו נעבד דמותר דילפינן מכלים שנשתמשו בהן לצורך הר נעבד דמותרין, דאמרינן התם אבד תאבדון את כל המקומות בכלים שנשתמשו בהן לע"ז הכתוב (בדבר) [מדבר] וכתב בסיפרא דקרא אלוהיהם על ההרים ולא ההרים אלוהיהם ומעתה ממעטינן נמי גבי הכלים שנשתמשו בהן להר דמותרין, וכן נמי ילפינן תקרובת דהר דמותרת מכלים וכן בצפוי ההר מותר, אבל נעבד של בעלי חיים הכל אסור כלים וצפוי ותקרובת. והיינו דאמרינן סוף פרק השוחט [חולין מ' ע"א] הא להר דתקרובת מותר והא לגדא דהר דתקרובת אסור משום שהוא בעלי חיים ותקרובתן אסורה. והא דפליגי התם בצפוי הר מאן דאסר סובר שגם הצפוי עצמו נעבד עם ההר וצפויו הוא תלוש ואינו מחובר ומאן דשרי סבר ההר נעבד והצפוי אינו נעבד וכיון שהר מותר להדיוט כ"ש צפויו שלא יהא טפל חמור מן העיקר, דקדק רבינו יצחק ב"ר שמואל. מן הצאן להוציא את המוקצה. ובפרק כל האסורין אמר ריש לקיש אין אסור אלא מוקצה לשבע שנים. ומן הצאן להוציא את ההורג שהרג נפש, ומוא"ו קא דרש. ובתמורה פ' כל האסורין נפיק לתנא דבי ר' ישמעאל פסולין אלו מכי משחתם בהם מום בם, והתם קאמר מיעוטין דמן הבהמה ומן הבקר למאי צריכי. אבל לרבנן לא קאמר כי משחתם בהם למה צריך, כי ודאי רבנן דרשי ליה לכל שאין מום פוסל בו אין ערוה וכו'. וא"ת מה צריך לרבנן למילף מהאי קרא, תיפוק מכי משחתם כיון דדרשי מיניה כל שאין המום פוסל בו אין ערוה ועכו"ם פוסלים בו, וא"כ מצי למילף משם מוקצה ונרבע ונעבד. וי"ל משום שכבר דרשינן מהאי קרא דמן הבקר דפסילי מוקצה ורובע אמרינן כל שהמום פוסל בו דבר ערוה ועכו"ם פוסלין, אבל קודם דלא נפיק מהכא לא הוי ידעינן מכי משחתם דבר ערוה ועכו"ם דפוסלין. ובפ' כל האסורים ובפ' שור שנגח ד' וה' [ב"ק מ' ע"ב] מייתי לה. אם נאמר רובע למה נאמר נוגח, פירוש ששניהם שקולים ונסקלין כשיש עדים. רובע עשה בו אונס כרצון, אע"ג שבא עליה אדם לאונסה דכתיב ואת הבהמה תהרוגו. נוגח לא עשה בו אונס כרצון, דתניא [ב"ק מ"א ע"א] שור האיצטדין אינו חייב מיתה וכשר לגבי מזבח וטעמא דאמר קרא כי יגח ולא שיגיחוהו. נוגח משלם את הכופר לאחר מיתה, אע"פ שנסקל בעלים משלמין את הכופר. רובע אינו משלם את הכופר לאחר מיתה, אם רבעה אשה וקטלה. ובגמ' [ב"ק מ' ע"ב] מפרש אמאי לא משלם כופר מה לי קטלה בקרנה מה לי קטלה ברביעה, ומשני קרן כונתה להזיק והאי כונתו להנאת עצמה. נעבד של אחרים מותר, דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו [עי' זית רענן].
<h2>דף כט.</h2>
וכשהוא אומר מן הבקר למטן שאין תלמוד לומר, אלא להוציא את הטריפה. והלא דין הוא ומה אם בעל מום שהוא מותר בחולין פסול מעל גבי המזבח, טריפה שהיא אסורה בחולין אינו דין שתפסל מעל גבי המזבח. חלב ודם יוכיחו שהן אסורים בחולין וכשרין על גבי המזבח, לא אם אמרת בחלב ודם שהן מדבר מותר תאמר בטריפה שכולה אסורה. מליקת העוף תוכיח שכולה אסורה וכשר על גבי המזבח, לא אם אמרת במליקת העוף שקדושתה אוסרתה תאמר בטריפה שאין קדושתה אוסרתה והואיל ואין קדושתה אוסרתה לא תפסל מעל גבי המזבח. הא אם השבתה כשהוא אומר מן הבקר למטן שאין תלמוד לומר, אלא להוציא את הטריפה. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פרשה ב' ה"י]. לא אם אמרת במליקת העוף שקדושתה אוסרתה, פירוש מפני שקדושתה היא אסורה להדיוט שהרי לכהן היא מותרת דכהנים משלחן גבוה זכו תאמר בטרפה שלא גרמה לה קדושתה שהרי קודם לכן נאסרה עליו בין לכהן בין לישראל. ואם השבתה, כשהוא אומר למטה מן הבקר וכו'. ומפרש במנחות פ"א [ה' ע"ב] מאי ואם השבתה, משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא מה לבעל מום שכן מומו ניכר תאמר בטריפה שאין מומה ניכר. [פירוש הראב"ד מכת"י]. כשהוא אומר למטה מן הבקר כדכתיב אם עולה קרבנו מן הבקר, מייתי לה פ"א דמנחות והתם מפרש לה. אם השבתה כשהוא אומר מן הבקר למטה וכו', מאי אם השבתה, אמר רב אשי משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פרכא מהיכא תייתי לה מבעל מום מה לבעל מום שכן עשה בו מקריבים כקרבים דפסל בהן בעל מום המקר[י]ב כבהמה. א"ל רב אחא [סבא כ"ה לפנינו] לרב אשי יוצא דופן יוכיח שלא עשה מקריבין כקריבין ומותר להדיוט ואסור לגבוה, מה ליוצא דופן שכן אינו קדוש בבכורה, בעל מום יוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן שמותרים להדיוט ואסורים לגבוה וכ"ש טריפה שאסורה להדיוט תהא אסורה לגבוה וכו'. מה להצד השוה שבהן שכן מומם ניכר תאמר בטריפה שכן אין מומה ניכר ומשום הכי איצטריך קרא לפסולי. והתם מפרש אמאי צריכי תלתא קראי למעט טריפה, וקאמר אי ממשקה ישראל הו"א למעוט היכא שלא היתה לה שעת הכושר דומיא דערלה וכלאי הכרם אבל היתה לה שעת הכושר אימא ליתכשר כתב רחמנא כל אשר יעבור תחת השבט פרט לטריפה, ואי מההיא הו"א התם שנטרפה ולבסוף הקדישה אבל הקדישה ולבסוף נטרפה לא כיון דבעידנא דאקדשה הוה חזיא, צריכי כולהו. וא"ת בפ' כל הבשר [חולין קט"ז ע"א] קאמר זאת אומרת כלאי הכרם עיקרו נאסר הואיל והיתה להם שעת הכושר קודם השרשה, אלמא הוי להו לכלאי הכרם שעת הכושר, א"ת והתם אמאי קרי להו כלאי הכרם כיון שעדיין לא שרשי, וי"ל משום שכבר לוקה הזורען, ומ"מ חשוב שיש להם שעת הכושר. וי"ל דכלאים דבהאי קרא מיירי בענבים שעושין בהם יין לנסכים כדדרשינן [פסחים מ"ח ע"א] מן המאתים ממותר שני מאות שנשתיירו בבור והנהו לא הוי להו נסכים. וא"ת כיון דמיירי קרא שזרע כלאים בכרם וכשר משום שנשתיירו שני מאות אבל לא נשתיירו לא, והלא אותן ענבים היתה להם שעת הכושר קודם שהביא שם כלאים. וי"ל דמה שגדל באיסור לא היתה לו שעת הכושר ואותו הוא אסור אבל מה שגדל קודם אינו אסור אלא שאינו יכול להפריש האיסור מן ההיתר ונאסר בתערובת מאתים גם ההיתר, כך פירש רב"י בר' שמואל. [וכ"ה בתוס' מנחות ו' ע"א וחולין קט"ז ע"א].
[ויקרא כ"ב כ"ז] שור כי יולד, לא אדם. והלא דין הוא ומה אם טריפה שהיא אסורה בחולין לא עשה בה את המקריבים כקריבים יוצא דופן שהוא מותר בחולין אינו דין שלא נעשה בו את המקריבים כקריבים, בעל מום יוכיח שהוא מותר בחולין ועשה בו את המקריבים כקריבים, אף אתה אל תתמה על יוצא דופן שאע"פ שהוא מותר בחולין נעשה בו את המקריבים כקריבים, ת"ל שור כי יולד ולא אדם כי יולד...0. ומה תחת האמור להלן פרט לטריפה אף תחת האמור כאן פרט לטריפה. [תורת כהנים אמור פרשה ח' הלכה א'—ג']. ולא אדם כי יולד, דכהן יוצא דופן כשר. ומה טריפה שאסורה בחולין לא עשה בה מקריבים כקריבים. מקשין מנין לו דפשיטא ליה טריפה להכשיר טפי מיוצא דופן, דגבי בהמה מאשר בו מום ממעטינן טריפה ויוצא דופן. וי"ל דבמנחות [ה' ע"ב] איכא מיעוט לטריפה שאינה קריבה אבל באדם ליכא שום מיעוט. בעל מום יוכיח. תימה מה לבעל מום שכן מומו בגלוי, והכי פריך בתמורה בפ' כל האסורין [כ"ח ע"ב]. ומה להלן פרט לטריפה, דכתיב כל אשר יעבור תחת השבט פרט לטריפה שאינה עוברת, שהרי אחת מן הטריפות כשנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה, בפרק מעשר בהמה [בכורות נ"ח ע"ב] מיירי בה. ובפ' כל האסורין [תמורה כ"ט ע"א] מצריך להו להני תרי קראי דממעט בהו טריפה, האי קרא וקרא דמן הבקר.
<h2>דף ל:</h2>
אמר רבי שמעון מה אם המוקדשים שהמום פוסל בהם אין אתנן ומחיר חל עליהם, העוף שאין המום פוסל בו אינו דין שלא יהא אתנן ומחיר חל עליו תלמוד לומר לכל נדר להביא את העוף. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פרשה ו' ה"ד]. אמר ר' שמעון מה מוקדשים שהמום פוסל בהן אין אתנן ומחיר חל עליהן דכתיב לכל נדר פרט למוקדשים שהן נדורים ועומדים, והכי איתא בתמורה פרק כל האסורין, ואפילו קדשים קלים נמי שהם ממונו לר' יוסי הגלילי ממעטינן. והא דר' שמעון אגב גררא דעופות אייריה הכא. אי נמי דדרשינן ביה מן העוף ולא כל העוף פרט לאתנן ומחיר. [פירוש הראב"ד מכת"י]. ומה אם המוקדשים שהמום פוסל בהם, אפילו נולד בהם לאחר שהוקדשו. אין אתנן ומחיר חל עליהם, אם נתן מוקדשים לזונה או מחיר כלב לא נפסלו דכתיב בכל נדר להוציא הנדור. ובתמורה פ' כל האסורין פריך טעמא דכתיב קרא הא לא מעטינהו קרא הו"א דחל עליהן אתנן, הא לאו ממונא הוא. ומוקי לה כרבי ובממנה על פסחו דא"ר הממנה אחרים על פסחו המעות חולין ועיין בפסחים פ' האשה [צ' ע"א]. העוף שאין מום פוסל בו, בדוקין שבעין. ת"ל לכל נדר להביא העוף, שנתן לזונה קודם שהקדישו, אבל לאחר שהקדישו לאו ממונא הוא ולא מיפסל. וכל עיקר דיניה לא בא לדון אלא על עוף שהוא חולין [ועי' דעת הראב"ד ספ"ד מאיסורי מזבח]. להביא את העוף, שבא בנדר ויכול לידור עולת העוף.
<h2>דף לב.</h2>
ר' ישמעאל אומר מנין לא יקדיש אדם בכור ת"ל [ויקרא כ"ז כ"ו] בכור לא יקדיש איש אותו. יכול לא יקדישנו הקדש עילוי ת"ל [דברים ט"ו י"ט] כל זכר תקדיש. מה ראית להביאו להקדש עילוי ולהוציאו מהקדש מזבח, אחר שריבה הכתוב מיעט מפני מה אני מביאו להקדש עילוי שהוא חל על הכל ומוציאו מהקדש מזבח שאינו חל על הכל. אין לי אלא בכור מנין לכל הקדשים שאין משנים אותו מקדושה לקדושה ת"ל בבהמה לא יקדיש איש אותו. יכול לא יקדישנו הקדש עילוי ת"ל [דברים שם] בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש. מה ראית להביאו להקדש עילוי ולהוציאו מהקדש מזבח, אחר שריבה הכתוב מיעט מפני מה אני מביאו להקדש עילוי שהוא חל על הכל ומוציאו מהקדש מזבח שאינו חל על הכל. ר"ע אומר מנין שלא יקדיש אדם בכור ת"ל בכור לא יקדיש איש אותו. יכול לא יקדישנו הקדש עילוי ת"ל [ויקרא שם] אך. מה ראית להביא הקדש עילוי ולהוציאו מהקדש מזבח, אחר שריבה הכתוב מיעט מפני מה מביאו להקדש עילוי שהוא חל על הכל ומוציאו מהקדש מזבח שאינו חל על הכל. אין לי אלא בכור מנין לכל הקדשים שאין משנים אותן מקדושה לקדושה תלמוד לומר [שם] לא יקדיש אם שור אם שה. יכול לא יקדישם הקדש עילוי ת"ל אך. מה ראית להביאו להקדש עילוי ולהוציאו מהקדש מזבח, אחר שריבה הכתוב מיעט מפני מה אני מביאן להקדש עילוי שהוא חל על הכל ומוציאן מהקדש מזבח שאינו חל על הכל. [תורת כהנים בחוקתי פרשה ח' הלכה ב'—ח']. יכול לא יקדישנו הקדש עילוי. פירוש הקדש בדק הבית, וצריך לפדותו מיד הגזבר כדי טובת הנאה שבו. אומדין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו או לבן אחותו, כלומר כמה יתן ישראל אחד לבעל הבכור הזה בשביל שיתננו לבן בתו כהן או לבן אחותו כהן. והיינו טובת הנאה לבעלים דאמרינן בכל מקום שבא ישראל אחר ואמר לו הילך סלע זה ותן הבכורות שלך לבן בתי כהן ואותו טובת הנאה שיש לו עליו יכול הוא להתפיסו לבדק הבית. הקדש עילוי חל על הכל, מפ' בתמורה [ל"א ע"ב], אפילו בשפוי ונבייה שהמקדיש את החורש פי' היער שלו מועלין בכולו אפילו בנסורת ובשיפויין ובעלין הנושרין שהוא הנבייה והוא מלשון תנובה וכן במס' עירובין [ע"ט ע"א] ניב של תבן שבין שתי חצירות, אבל גזברים שלקחו את העצים למזבח אין מועלין לא בשפוי ולא בנבייה והכי איתא במעילה [י"ג ע"ב, י"ד ע"א]. יכול לא יקדישם הקדש עילוי וכו'. פירוש בשאר קדשים נמי יכול להתפיסן לקדשי בדק הבית. ואם נדר הוא נותן את דמיו, ואם נדבה נותן את טובתה. כיצד אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה שאינו חייב, פירוש שהרי שור זה אם מת או נגנב אינו חייב באחריותו ואעפ"י כן יפדה אדם אותו ברצונו מידי הגזבר [ב]דמים מועטים כדי שיקריבנו עולה אע"פ שאינו חייב בו. ר' עקיבא אומר מנין לא יקדיש אדם את הבכור וכו'. פירוש ר' ישמעאל ור' עקיבא פליגי במצוה להקדיש את הבכור בקדושתו, דר' עקיבא מפיק להאי קרא דר' ישמעאל דכתיב הזכר תקדיש לומר אע"פ שהבכור קדוש מאליו מצוה להקדישו לשם, ור' ישמעאל מפיק להאי קרא דר' עקיבא דכתיב אך בכור למעוטי שאר ולדות בקדשים שאף בבטן אינו יכול להקדישם לקדושה אחרת משום דקא סבר ולדות קדשים ממעי אמן הן קדושים אבל בכור ודאי עד שלא יצא לאויר העולם חולין גמור הוא ויכול להקדישו לכל קדושה שירצה כדאמרן לעיל. והכי איתא בתמורה [כ"ה ע"א]. ומאי דנפקא להו לרבי ישמעאל ור' עקיבא על שאר קדשים שיכול להתפיסן לבדק הבית מאך לרבי עקיבא [ו]מבבקרך ובצאנך לר' ישמעאל, נפקא להו לרבנן מכל חרם קדש קדשים הוא לה' [ויקרא כ"ז כ"ח] כדאיתא לקמן [פי"ב ה"ו] ובערכין [כ"ח ע"ב]. ורבנן מפקי להנך קראי דר' ישמעאל ורבי עקיבא לכדפרישנ' לעיל למצוה (למקדיש) [להקדיש] את הבכור ולמעוטי שאר ולדות קדשים כדאמרן. [פירוש הראב"ד מכת"י]. מנין שלא יקדיש אדם בכור, לקדושה אחרת. אבל מקדישה הקדש עילוי, לבדק הבית. והיינו טובת הנאה שיש להם בו, דאומדין כמה יתן לו ישראל כדי שיתן הבכור לבן בתו כהן ואותה טובת הנאה יתן לבדק הבית. כדתנן בפרק המקדיש את שדהו [ערכין כ"ח ע"ב] הבכור בין תם בין בעל מום מחרימין אותו כיצד וכו'. ובפרק בתרא דתמורה [ל"ב ע"א] תנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנין אותן מקדושה לקדושה ומקדישין אותן הקדש עילוי והתם מפרש לה. ת"ל זכר תקדיש. ריבה להקדש עילוי. ולהוציאו מהקדש מזבח, פירוש לשנותו מבכור לעולה. ובפרק המקדיש שדהו [ערכין כ"ט ע"א] תנן רבי ישמעאל אומר כתוב אחד תקדיש וכו' אמור מעתה אתה מקדישו הקדש עילוי ואין אתה מקדישו הקדש מזבח. מפני מה אני מביאו להקדיש עילוי שהוא חל על הכל. כדתנן בפרק בתרא דתמורה [ל"א ע"ב] הקדש בדק הבית חל על הכל, לאתויי מאי, אמר רבינא לאתויי שפויי ונבייה, וכדתנן במעילה [י"ג ע"ב] המקדיש את החורש מועלין בכולו, [שם י"ד ע"א] הגזברים שלקחו עצים, פי' למזבח, מועלין בעצים ואין מועלין לא בשפויי ולא בנבייה, והיינו נסורת של חתוכת העצים, והעלין הנושרין מהם לשון תנובות שדי ובעירובין [ע"ט ע"א] ניב של תבן שבין שתי חצרות. יכול לא יקדישם הקדש עילוי ת"ל בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש, משמע ליה לקדוש לשאר קדשים שמקדישין לבדק הבית. ובפרק המקדיש [ערכין כ"ח ע"ב] תנן מחרים אדם את דמיו [לפנינו הגירסא קדשיו] וכו', פירוש מחרימים ליתן דמיהם לבדק הבית אם נדר שאחריותו עליו נותן את דמיו ואם נדבה נותן את טובתה, כיצד שור זה של עולה ולאחר כן החרימו אומר כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה אע"ג שאינו חייב, פירוש יתן לגזבר אותה טובת הנאה. ר"ע אומר מנין שלא יקדיש וכו' ת"ל אך, מיעט שלא להקדישו כי ודאי יכול להקדישו הקדש עילוי, וקרא דהזכר תקדיש יסבור ר' עקיבא לומר אע"פ שהבכור קדוש מאליו מצוה להקדישו כדאמרינן לרבנן בסוף פרק המקדיש [ערכין כ"ט ע"א]. ור' ישמעאל בקרא דר"ע דאך בכור יאמר שבא למעוטי ולדות קדשים שאינו יכול להקדישם לגבוה לקדושה אחרת כשהן בבטן אמם דסבר ולדות קדשים במעי אמן הם קדושים ושאני בכור שהוא חולין בבטן אמו ולכך יכול להקדישו לכל קדושה שירצה. ובבקרך ובצאנך, שמא ידרוש ר' עקיבא לשותפות נכרי שפטורה מן הבכור כדאמרינן בפ' ראשית הגז [חולין קל"ה ע"ב].
<h2>דף לב:</h2>
[ויקרא כ"ז י"א] ואם כל בהמה, יכול בבהמה טמאה הכתוב מדבר, כשהוא אומר [פסוק כ"ז] אם בבהמה הטמאה ופדה הרי בהמה טמאה אמורה הא אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשים שיפדו. יכול יפדו על מום עובר, ת"ל אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' יצא מום עובר שהוא כשר ליקרב למחר. טמאה לרבות את המתה, יכול אפילו אמר הרי זה הקדש ומתה תפדה, ת"ל והעריך את שיש לו עמדה יש לו ערכה ואת שאין לו עמדה אין לו ערכה. מנין לרבות המתה ולהוציא את שאמר הרי זה הקדש ומתה אחר שריבה הכתוב מיעט, הרי אנו למידים אותה בבהמה טמאה מה בהמה טמאה מיוחדת ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה אף אני ארבה את המתה ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה ומוציא את שאמר הרי זו הקדש ומתה שלא שוה שעת פדיונה לשעת הקדישה. [תורת כהנים בחוקתי פרשה ד' הלכה א'—ג']. מה בהמה טמאה מיוחדת ששוה שעת פדייתה לשעת הקדשה. פירוש ויש לה פדיון אף אני מדמה את המקדיש הבהמה שמתה שיש לה פדיון ואע"פ שאין לה עמדה הואיל ושוה שעת פדיונה לשעת הקדשה. [פירוש הראב"ד מכת"י]. יכול יפדו על מום עובר. בפרק בתרא דתמורה [ל"ב ע"ב] יליף מהאי קרא דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה. מה בהמה טמאה מיוחדת ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה. כלומר משהקדישה ועד שפדאה יש בה מעילה ויש בה פדיון, בין שחיתה משעת הקדש ועד פדיון בין שמתה שפדאה משום שאינה בת העמדה והערכה. אף אני ארבה את המתה. אם הקדיש בהמה טהורה כשהיא מתה יש בה מעילה ופדיון דמשעת הקדישה לאו בת העמדה היתה, ואוציא אני את שאמר הרי זו הקדש ואח"כ מתה אין לה פדיון ואין בה מעילה משום שצריך בה העמדה והערכה כך מפרש מוכח פירושה בפ' [שלישי בירושלמי] דמעשר שני. מיהו אם הקדישה בעל מום ומתה הוי כהקדישה מתה ויכול לפדותה כדתנן בפ"ב דבכורות [י"ד ע"א].
<h2>דף לד.</h2>
אין לי אלא נותר, מנין לנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא חוץ לקלעים והלן והיוצא והנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו ושקיבלוהו פסולים וזרקו את דמם והניתנים למטה שנתנן למעלה והניתנים למעלה שנתנן למטה והניתנים לפנים שנתנם בחוץ והניתנים בחוץ שנתנם בפנים והפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן וחטאת העוף הבא על הספק ואשם תלוי, ת"ל [שמות כ"ט ל"ד] לא יאכל כי קודש הם כל שהוא קודש טעון שריפה. יכול אף שמתו ושהפילו ונטמאו בחוץ ישרפו, ת"ל הוא. ר' יהודה אומר יכול חטאת העוף הבאה על הספק ואשם תלוי וחולין שנשחטו בעזרה ישרפו, ת"ל הוא. [תורת כהנים צו פרשה ט' הלכה ד'—ה']. ומנין הלן והיוצא, שהם בשריפה מיד. אי נמי מנין שהם בשריפה דילמא בקבורה, ת"ל במלואים לא יאכל כי קודש הוא כל שהוא פסולו בקודש טעון שריפה. לפירוש הראשון לומר שטעון שריפה בשעת פסולו ומיהו ביום, לפירוש השני כפשוטו שטעון שריפה ולא סגי ליה בקבורה. והפירוש השני הוא עיקר ודבר הלמד מענינו הוא, דקא בעי בסמוך יכול אף שמתו ושהפילו ושנשחטו בחוץ ישרפו ת"ל הוא, והנך ודאי נהי דממעטינן להו משריפה אבל מקבורה לא ממעטינן להו כדאיתא בתמורה פרק בתרא. ר' יהודה אומר יכול חטאת העוף הבאה על הספק ואירע בה פסול ואשם תלוי שאירע בו פסול וחולין שנשחטו בעזרה יכול ישרפו ת"ל הוא. פלוגתא דר' יהודה ורבנן בהנך תרתי קמייתא בתמורה פרק בתרא ופלוגתא דר' שמעון בחולין שנשחטו בעזרה דפליג התם על רבנן, דר' שמעון סבר חולין שנשחטו בעזרה בשריפה, ורבנן סברי בקבורה, ורבנן דמתני' ר' יהודה היא. והכי מפרש לה בברייתא. ולא ידענא טעמא מאי פליג ר' יהודה בהנך, בשלמא מתו והפילו ונשחטו בחוץ משום דאין פסולן בקדש, חולין שנשחטו בעזרה נמי לאו קודש נינהו, אלא פסולי חטאת העוף הבאה על הספק ואשם תלוי מאי טעמיה. ונראה לי טעמא דר' יהודה משום דכולהו פסולי הקדש מנותר דמלואים קא מרבינן להו דהאי לא יאכל כי קודש הוא במלואים כתיב, הילכך כי מרבינן פסולי הקדש דומיא דמלואים בעינן דודאי קדושים נינהו ולמעוטי הנך דעל הספק באו מתחלתן. והא דתנן במדות [פ"ג מ"ג] ורבובא היתה במערבו ששם זורקין פסולי חטאת העוף איכא מאן דאמר ר' יהודה קתני לה ובבאה על הספק קאמר ואיכא מ"ד דרבנן נמי מודו בה ובהנך פסולין דאין פסולן בקודש. ולהאי פירושא קשיא לי מאי שנא חטאת העוף דנקט אפילו עולת העוף נמי, אלא שהפירוש הזה הוא העיקר, ובפסולי היסח הדעת קאמר כדאיתא בפ' כל שעה [פסחים ל"ד ע"א]. ואיפשר שהיה הפסלות הזו מצויה בחטאת העוף יותר משאר קדשים מפני שהיא מועטת, ובעולת העוף לא היתה מצויה כלל מפני שהיתה נמלקת בראשו של מזבח ולא היה יורד משם עד שהוא מקטירה לפי שאין בה נתוח והפשט כשאר עולות. [פירוש הראב"ד מכת"י]. ובפרק כיצד צולין [פסחים פ"ב ע"ב] קאמר כל שפיסולו בקדש דבשריפה הלכתא גמירי לה, וקרא דהכא לכל הנהו דמייתי בשריפה אסמכתא בעלמא. ר' יהודה אומר יכול חטאת העוף וכו'. בפרק כל שעה מיירי בה, ותנן לה בפ' אחרון דתמורה, ואשם תלוי שמשנשחט נודע לו ופלוגתא הוא בפ' אחרון דכריתות [כ"ג ע"ב].
